זה מוקדש לאיש שלא הכרתי.
האיש שעכשיו קבור כאן, כבר שנה וקצת.
איש שהקשר היחיד שלי אליו הוא שאני בסוללה שהוא היה.
איש שלא הכרתי ואני לא אכיר, כנראה, גם אם אני ממש אנסה.
איש שאת השם שלו ראיתי בעיתון לפני שנה. איש שאת השם שלו ראיתי
על קיר הזכרון בזכרון יעקב.
איש שאת הפרצוף שלו ראיתי רק בתמונה בחדר של הצוות שבו היה.
איש שאת השם שלו ראיתי ביום השנה למותו על מודעות אבל ברחוב.
איש שלא הכרתי שבגללו חזרתי למצב מוכר שבו הייתי בעבר הלא
רחוק.
איש שלא הכרתי שבגללו אני עכשיו מחפש עבר אחר, עבר שלא היה לי
חלק בו, סוג של עבר אבוד.
והחיפוש מתקדם מאוד לאט.
מאוד מעצבן אותי שאני לא מכיר את האיש הזה, ואת האנשים האלה ..
אני מבין מהסיפורים ומהאנשים האחרים שהפסדתי, ופיספסתי, וככה
אני גם מרגיש, בלי להקשיב לסיפורים ואנשים. זה מאוד קשה להרגיש
ככה. בפעם האחרונה שהרגשתי ככה, יצאתי למסע שבסופו מצאתי את
העבר האבוד שלי, ונראה לי שעכשיו זה אולי זמן לצאת למסע אחר
אבל די דומה לחיפוש עבר אבוד אחר. אולי בסופו אני אכיר את
האנשים שלא הכרתי. ואת המסע הזה אני אקדיש להם. כל רגע ממנו.
יכול להיות שכל זה יהיה מוזר לקרוא, וכל זה לא נראה קשור, אבל
הכל נגזר מחוסר הידיעה שלי, מהעובדה שאני מרגיש די תלוש,
מהעובדה שאני לא מכיר. אבל בכל זאת אני כותב, ואני רוצה
שידעו.
זה מוקדש לאיש שלא הכרתי.

את מה שכתוב למעלה הדפסתי וכשבאתי לבית הקברות בראשל"צ לטקס
הממלכתי שהיה שם, רציתי לשים על הקבר שלו, אולי מישהו יקרא.
אחרי הטקס, המשכתי לעמוד שם עוד קצת זמן ואז אחד ההורים שלו
אמר שהקופסה שעל הקבר מיועדת למכתבים או לדברים אחרים, כדי שלא
ירטבו בגשם. משהו לשים לו. אז שמתי את זה בפנים. אין לי מושג
אם מישהו בכלל קורא את מה שיש בקופסה הזאת, אבל כמו שזה נראה,
אולי אף אחד, גם לא החבר'ה מהסוללה, לא ידע מה אני מרגיש בקשר
לכל העניין הזה. אני בקושי יודע מה אני מרגיש, אז אחרים ידעו ?
לא יודע. אולי הוא ידע.

אבל כל זה התחיל ביום השנה לתאונה. שלחו אותי עם עוד אנשים
מהסוללה לאזכרה של אחד מהם בבית הקברות ברעננה. באזכרה אנחנו
כולנו עומדים ושומעים דברים מהמשפחה, מהחברים הקרובים, מהאנשים
בצבא, ומאותו רב שהקריא את הקדיש, או איך שלא קוראים לזה, ואחד
הדברים שהוא אמר היה זה, במילים האלה: " נפל בפעולה מבצעית
בדרום הר חברון .. הקריב את חייו על קידוש השם ונפל מות
גיבורים .."
אני רוצה להבהיר משהו.
הם נסעו בנגמ"ש, בדרך לא דרך, בלי לדעת כלום חוץ ממה שהם
אמורים לעשות, בהרגשה על הפנים, במקום מסוכן, ומשהו קרה. עד
היום הכל נשאר בגדר ההנחה, כלום לא ידוע וכלום לא בטוח. משהו
קרה וששה חבר'ה הקריבו את חייהם על קידוש השם ונפלו מות
גיבורים, ואף ראש לא עף. מעניין.
כל מה שהרגשתי אחרי זה, וגם יותר מאוחר שחזרתי לשטחים, זה
שמישהו הקריב את חייהם של הששה על קידוש הכסת"ח ושהם נפלו מות
טיפשים.
רבאק, עד כמה רחוק נגיע.

מתוך מחשבות בעת הימצאות באזכרה זו או אחרת: .. מה אני עושה פה
.. אני מכיר בקושי את האנשים והם לא מכירים אותי .. מה הולך
כאן .. למה אני שייך בדיוק .. אני לא מבין .. אני לא קשור ..
הכל קשור לעבר .. העבר של הסוללה .. עבר שאני לא מכיר .. עבר
שלא הייתי בו .. עבר שכולם זוכרים .. עבר שאנשים מעדיפים לשים
בצד .. או בעצם לא .. ויש כאלה שדווקא כן .. עבר שחוזר כמו
בומרנג .. חותך ופותח פצעים ישנים .. פצעים קשים מדי .. הפצעים
האלה לא שלי .. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי .. איך אפשר לרפא
פצעים כאלה .. לא אצלי .. לא שלי .. עוברים אלי ולאחרים .. מי
אנחנו שננסה .. מה עושים הלאה .. מי ישמר את הזכרון .. אני ?
.. אחרים ? .. מה אני עושה .. מעדיף לשים בצד .. יודע שזה
יחזור .. מה עושים .. מה הלאה ..

ולאחל עתיד טוב לכולנו ...