יש לי שתי אהבות בחיים. האחת היא אישתי דורית, והשנייה היא
לכתוב סיפורים קצרים ומוזרים, לפעמיים גם אירוניים. שתי האהבות
האלה די מקושרות אחת לשנייה, מהסיבה שאישתי דורית היא היחידה
שקוראת את הסיפורים האלה שאני כותב, והיא היחידה שמעבירה עליהם
ביקורת. את ההשפעה לכתיבת הסיפורים האלו שאני כל כך אוהב שאבתי
מהסופר אתגר קרת, שכמעט מגיע אצלי לדרגה של שתי האהבות
הקודמות.
אישתי דורית היא אישה מאד טובה, היא לא צועקת עליי חוץ מבמקרים
חריגים והיא מוכנה לנסות דברים חדשים במיטה. היא גם נותנת לי
ביקורת אמינה ובונה על הסיפורים שאני כותב בזמני החופשי, "זה
מסריח", "זה חיקוי של אתגר קרת", "זה טפשי", "זה אפילו עוד
יותר חיקוי של אתגר קרת", "זה חסר פואנטה", " אולי תקרא לזה
געגועיי לקיסינג'ר וזהו?". אשתי דורית היא גם מאד יפה, הכי יפה
בעולם.
אשתי דורית חולקת איתי את האהבה שלי לאתגר קרת, היא חושבת שהוא
הסופר המושלם ביותר בעולם ושאני לא שווה אפילו אלפית ממנו. היא
אמרה לי פעם שאם הייתה יכולה הייתה מתחתנת איתו ולא עם פוץ
כמוני. אשתי דורית היא בן אדם קשה, אבל היא אוהבת אותי מאד, גם
אם לפעמים היא אומרת דברים מרושעים.

זה היה ביום שאתגר קרת היה בעיר לחתום על ספרים. אני ודורית
רצנו לחנות וקנינו את כל הספרים שגם ככה כבר יש לנו, ואתגר קרת
חתם בחיוך, ואפילו צייר ציור קטן ליד החתימה. אחרי שחתם לנו
הוא קרץ לאשתי דורית. אחר כך התפצלנו, אני לעבודת שכר מינימום
שלי והיא לבית. כשחזרתי בערב הבית היה חשוך, וחנתה בחנייה שלנו
מכונית לא מזוהה. פתאום קיבלתי התקף חרדה, שמשהו קרה לאשתי
דורית, שמישהו מנסה לעשות לה משהו. רצתי לחדר השינה שלנו
וכשפתחתי את הדלת לא האמנתי.
הביטוי המתבקש בדרך כלל במצבים כאלה הוא: "זה לא מה שאתה חושב"
או "זה לא מה שזה נראה" אבל דורית בחרה דוקא להגיד "כאילו שלא
ידעת". לא הייתי מסוגל לאמר מילה וגם לא להזיז אף שריר בגוף,
רק עמדתי שם כמו פסל, מסתכל על אתגר קרת מתלבש במהירות בחדר
השינה שלי ועל אישתי דורית גם היא מתלבשת אבל אפילו לא ממהרת.
הסופר-חסר-הכישרון-ומוערך-יתר-על-המידה יצא תוך כדי שהוא מחייך
לעצמו וממלמל "אולי אני אכתוב על זה סיפור" וכעבור כמה שניות
שמעתי את האוטו שבחנייה שלנו מתניע ונוסע. המשכתי לעמוד כמה
דקות לפני שהצלחתי לשאול את דורית- "למה?". דורית הייתה די
אדישה ולא ממש התרגשה מהתקרית שהייתה בחדר השינה שלנו, "הוא
יותר טוב מימך, אין מה לעשות, אתה לא שווה רבע ממנו". שתקתי.
אתגר קרת מזיין את אישתי.

יום אחרי זה אתגר קרת המשיך לחתום על ספרים בקניון שבעיר.
החלטתי לצאת לסיבוב קטן באזור ואולי לפגוש את
האדיוט-שאלוהים-יודע-למה-הערצתי-בעבר. יצאתי לטיול קטן לקניון,
רק אני, רק אני ורובה הציד של אבא שלי. כשהגעתי הסתכלתי מרחוק
על אתגר קרת הגדול, מחלק חתימות ומחייך, חושב על איך הוא עינג
את אישתי בצורה שאני לא מסוגל, חושב על הפעם הבאה ואולי על
תנוחות חדשות שינסה איתה, חושב לשנייה על הבעל הלוזר שלה ואז
מפסיק לחשוב עליו כי הוא לא ממש שווה את התאים המבוזבזים במוח.
המאבטח בכניסה שאל אם יש לי נשק, "לא" עניתי לו ונכנסתי. עברתי
דרך קהל של המוני מעריצים של הסופר-מזיין-הנשים-הנשואות עד
שהגעתי אליו. הוצאתי את הרובה מתוך המעיל וכיוונתי לו לפרצוף,
"הנה אתה, אתגר קרת הגדול, זה העונש על לזיין את אישתי" יריתי
לו בפרצוף. "ניפגש בקייטנה של קנלר" הוספתי אחרי שהוא מת. "אבל
בקייטנה של קנלר זה רק אנשים שהתאבדו" אמר פתאום אחד המעריצים,
יריתי גם בו.


"מי שמסכים לשכב עם בואשים, שלא יבכה שהילדים שלו מסריחים."
(געגועיי לקיסינג'ר)