הנה אני בא, הנה אני בא עם כל הרצון הטוב וכל הכוונה שבעולם,
הנה אני בא עם הביטחון העצמי שלי שנמצא בריצפה והפחד שלי שכבר
נמצא בתקרה של איזה גורד שחקים, ולא פחד גברי אלא פחד של ילדה
בת 14 שמפתחת קראש על מלך הכיתה. אז הנה אני בא, עם כל
הפסיכוזות והדברים הקטנים שמשגעים לי את השכל, עם עקרונות
שנשברים כמו מבנים ברעידת אדמה בטורקיה, עם שנאה גדולה לכל דבר
שאי אפשר לתאר אותו כביטוי מספרי, הנה אני בא עם נרקיסיסטיות
שלא מהעולם הזה אבל שנאה עצמית שלא מהיקום הזה. הנה אני בא עם
זקן שנראה כמו של ילד בן 15, שמורכב מ-4 שערות, עם חולצה
שלבשתי כל יום בשלושה ימים האחרונים, הנה אני בא עם שרירים
מנופחים ופרצוף מתנשא, הנה אני בא עם חוסר היכולת שלי להסביר
את עצמי וחוסר הבנה לאחרים שמוסווית על ידי פרצוף מזלזל שיודע
הכל. הנה אני בא ומנסה לשנות את עצמי, אותי, את הבן אדם שאני
מכיר הכי טוב ותמכתי בכל פעולותיו במשך כל שנות החיים שלי,
ושלו. ולא שינוי קטן כמו החלפת סגנון הליכה או להתחיל להגיד
"לבריאות" לאנשים שמתעטשים סביבי, או להיות נחמד לאנשים מסביב,
או לא להפליץ בציבור ואם נפלט לי להגיד סליחה, אלא שינוי גדול,
החלפה מלאה של הראייה של החיים וההתנהגות המתבקשת כתוצאה מכך.

הנה אני חוזר, חוזר למוטב, חוזר למה שהייתי, נופל מהעץ שטיפסתי
אליו, נגרר בחזרה על ידי כוח המשיכה לכדור הארץ. יש דברים שאף
פעם לא משתנים, ועצם העובדה שיש דברים שלא משתנים היא עצמה
עובדה שלא משתנה, ולא משנה כמה אני אנסה לשנות אותה היא תישאר
כמו שהיא. והחיים נראים לי כמו גל סינוס-
עלייה-ירידה-עלייה-ירידה, מינימום-מקסימום-מינימום-מקסימום.
הנה אני מאבד את כל האמביציה והרצון הטוב לנסות שוב להיות האדם
הטוב יותר שאמור להיות חבוי בעמקי נשמתי או משהו כזה, האדם הזה
שיש לו קצת אופטימיות ריאליסטית וחושב בהגיון לפני שהוא פועל,
האדם עם כוח הרצון לנסות שוב ושוב, האדם שלא מתייאש ומאמין
בעצמו, האדם שלא מבלה חצי מהזמן שלו בלחשוב עד כמה החצי השני
הולך להיות מסריח, האדם שלא מזלזל בכל דבר שאומרים לו, האדם
שלא משתין באמבטיה, האדם שלא שונא כל אחד בגלל איך שהוא מדבר,
איך שהוא נראה, איך שהוא אוכל, הראסטות שיש לו, המוזיקה שהוא
אוהב, או הפרצוף שלו שפשוט מבקש - "תשנאו אותי".

אז הנה אני ושכולם ילכו להזדיין, כל מי שיש לו בעיה עם האופי
הדפוק שלי שמסרב להשתנות, והילדותיות שלי שלא תעבור גם בגיל
50, והדחף האובססיבי שלי להגיד תמיד את המילה האחרונה ולהיות
צודק בכל ויכוח. מסתכל במראה, לא אוהב ולא שונא, לא מתכוון
לנשק את ההשתקפות וגם לא לתקוע לעצמי כדור בראש, לא לחשוף את
עצמי לכל העולם וגם לא להסתתר באיזה חור, לא נקודת מקסימום ולא
נקודת מינימום. הנה אני, לא שמח ולא עצוב. ככה אני נשאר אם אני
רוצה או לא, והגיע הזמן לתת קצת כבוד לטמבל ההוא שבצד השני של
המראה, שמסתכל עליי במבט המזלזל שלו. אני ממשיך בפסימיות,
ממשיך בשנאת חינם, ממשיך בפילוסופיה בגרוש, ממשיך להתייחס לכל
אחד כמשתנה במשוואה אחת גדולה שלא ניתנת לפיתרון. הנה אני,
בדיוק הבן אדם שניסיתי לא להיות, בדיוק ההיפך מכל מה שנכון,
בדיוק מה שאני מתכוון להישאר - ושכולם, כמו שכבר אמרתי, ילכו
להזדיין. הנה אני, במלוא הדרי ומלוא תפארתי, מתכוון להישאר
דפוק כמו שאני.