את תקועה לי בחיים כמו עצם בגרון, או כמו איזו חתיכה קטנה
מקליפה של עגבנייה שנדבקת ללמעלה של החיך ולא יוצאת, לא משנה
כמה מגרדים אותה עם הלשון, ואז חייבים לתקוע אצבעות בתוך הפה
ולנסות לגרד את החיך עם הציפורן, ככה את תקועה לי. כמו מטאפורה
ממש גרועה בסיפור הקיטשי של החיים שלי, אחת נדושה וטפשית שאני
בעצמי לא מבין את הכוונה אבל בכל זאת יודע שהיא נדושה. בדיוק
ככה את שם. כמו איזה באג בתוכנת מחשב, שלוקח שלוש שעות למצוא
ואז מגלים ששם לא הטעות, ושהיא במקום אחר, כמו פיתרון שמחוץ
לתחום ההגדרה. ככה. כמו איזה פגם באבולוציה, שבלעדיו חיידק היה
הופך תוך יומיים לדוקטור לפיסיקה מודרנית, זה מה שאת. את סטיית
התקן שבניסוי, בניסוי שעשה החיידק עם הדוקטורט. את הזמר היחיד
שמזייף במקהלה, המיתר שנקרע בגיטרה, הכדור שתקע את האמ-16.
כלכך גדולה וחשובה כמו פצצת האטום על הירושימה ועם זאת קטנה
ומסכנה כמו איזה יפני קטן שמת שם. את המשבצת היחידה בלוח שהמלך
יכול לברוח אליה ולהנצל משח-מט, ואת החייל המסכן שמונע ממנו
ללכת לשם. את הוירוס הזה במחשב שלא הורס כלום, אבל תמיד שם. את
גוש הנזלת שבאף שאי אפשר להוציא עם אף אחת מהאצבעות, הלכלוך
שתקוע בעין ולא יוצא שעה, את גוש של שפיך יבש שתקוע בשיערות של
הביצים. את הטעות הקטנה שמרחפת מעליי כל החיים, הפגם במצפון,
הנקודה חסרת ההיגיון היחידה בכל המערכת, נקודת המינימום בגרף,
או בעצם מקסימום? נקודת פיתול, זה מה שאת, אחת כזאת שהנגזרת בה
0, ועדיין הגרף הולך לאותו כיוון. את הרעשים בהקלטה, הקוץ
באלייה, הסרטן בריאה, האבן בכלייה. את ה-29 בפברואר, משבשת את
לוח השנה. אני לא יודע מה את, את החוסר ידיעה, את החוסר יכולת
להגדיר את עצמך, הביטוי שעומד על קצה הלשון ולא רוצה לצאת,
התינוק שהסתבך בחבל הטבור שלו, הציפור שנפצעה בכנף וצריכה
שיטפלו בה. את המפתח שנעול בתוך המכונית, את האירוניה הטיפשית
של החיים שלי, המזל הנאחס שלי, הפילוספיה הגרועה שלי, התיאוריה
שלא מתאימה לעובדות. את האחוז הקטן שהצביעו נגד, האחוז הגדול
של כולסטרול בדם, השומן שבחלב, העצמות שבבשר, הדוד הדתי שלא
מרשה לערבב ביניהם כשהוא בא. את הסיפור הנדוש, את העלילה
הבנאלית, את הסוף הצפוי.