דוחקת בדימעה,
מכדרת אותה, על מנת שתתגלגל על לחיי היטב.

פעימה. פעימה. פעימה.

ראשי סחרחר,
אני נופלת בעמידה זקופה לשלד החלול שבתוכי.
כמו התרופפו מיתרי קולי-
בעיצומה של הצעקה.
כמו יבשתי בין רגע,
נרקבתי
כפרי מדושן שעבר זמנו,
מביטה אל העץ בבוז, ביגון, במירמור.
כמעט כלו כל עקבותיי על האדמה הזו.
חיי היו כחלום בהקיץ,
מעוטר בסימני נשיכות קטנות, לא מזיקות.

פעימה. פעימה. הן אוזלות, ללא ספק.

אני רוצה לבכות.
אתה חושב שזה עליך?
אולי על מי שיכולת להיות,
על מה שיכולנו להיות.
אני רוצה למות בחיבוק של עיניך.
רוצה להיטמן שם,
ולא לצאת כדי לגלות
כמה אתה כמו כולם.