"מה אני עושה פה?" אני שואל בקול רם. אנשים ברחוב מסתכלים עלי
כאילו אני משוגע, אולי הם צודקים? אני כועס על עצמי שאמרתי את
זה בקול רם, בדיוק מה שהיה חסר לי, עוד אנשים שישנאו אותי.
אני חושב עליה, בהתחלה היא נראית לי קצת מוזר, כמו כל השאר,
אבל אחר כך התחלתי להכיר אותה. היא הייתה נחמדה, לא שנאה אותי
כמו כולם. היא גם הייתה מצחיקה, לא היה חסר לה חוש הומור
בגרוש. אבל החשוב ביותר, היא הייתה תמימה. פגשתי בחיי הרבה
אנשים, חלקם רעים, חלקם זונות, חלקם טובים, אבל אף אחד מהם לא
היה תמים. היא הייתה כמו תינוק שנולד זה הרגע, שהעולם שבחוץ לא
פגע בה, לא השחית את נשמתה, הכל היה טוב בשבילה, הכל היה נפלא,
היא הייתה מאושרת.
התגעגעתי לימים ההם, שהינו קטנים והכל היה כך, מאושר. אצלנו
הדבר חולף עם הזמן, הייתי מתפלל כל לילה לחזור לתקופה ההיא,
שהיינו קטנים. אבל היא הייתה שונה, היא לא הייתה צריכה להתפלל,
היא נשארה כך,וזה היה נפלא. ואז הוא בא.
בהתחלה הוא לא נראה לי, אבל דיברתי איתו והוא עשה רושם נחמד.
ואז הוא הפך למפלצת. לא אני ולא היא ראינו את זה בא. בהתחלה
הוא סיפר לה מה הוא עשה, כל הדברים הנוראים ההם, איך הוא התעלל
באנשים, השפילם עד עפר, סכסך בניהם, הביא אותם לסף דמעות.
בשבילו זה היה נורא טבעי. אנשים אחרים ששמעו מה הוא עשה
והתלהבו, הם החלו להצטרף. אחרי שהוא הקים חמולה, הוא התחיל
לעשות את זה לידה, היא לא הסכימה איתו אבל קיבלה את זה. ואז זה
קרה, הוא הציע לה גם לנסות. לא לי ולא לה ברור למה היא הסכימה,
אבל היא עשתה את זה, היא הצליחה לגרום למישהו לבכות, או שמא
עלי לומר לשניים...
עזבתי את המקום כשאני מוחה את הדמעות, והגעתי הנה. עכשיו אני
מבין שאין טעם, לא נשארה לי שום סיבה להישאר פה, התמימות שלה,
היחיד שנשאר נעלם... אויתו גם המעט שנשאר בי...
לא! אני לא אתן לזה לקרות! אני אמצא איזו שהיא דרך לעצור את
זה! לא מעניין אותי איך! אבל אני אמצא, אני אמצא את התמימות
שלי...