שמש כתומה צהובה שורפת דרך ענני אבק ועשן. האדמה החרוכה עליה
אני עומד מוצפת באור עמום ומלוכלך, אור שגורם לאדמה להיראות
כאילו היא עולה באש.
אני מהלך בשדה הזה שוב, מריח את הריחות, טועם את המראות, חוזר
שוב ליום שבו הייתי פה בשדה הזה, בשדה שבו נהרגתי.
אני מביט לעבר האופק האחרון שראיתי בימי חיי, אני מעביר מבט על
האדמה ששתתה את הדם שלי ודמעות נאספות לעיני.
לא בניני פאר ולא שדות חקלאות. לא עיר שבה מתפתחים חיים חדשים
ופורחים חלומות, השדה שעליו נלחמתי, שעליו נתתי את חיי נשאר
נטוש ושומם. הבתים היחידים שעמדו באזור השאירו אחריהם שלדים
חרוכים ושרופים, חלקם עומדים וחלקם כבר נשכבו על האדמה
המיותמת.
שדה הקרב האחרון שלי נשאר שדה קרב. חיי וחיי חברי ניתנו בשביל
שדה חרוך ושרוף, בשביל חלקת אדמה מיוסרת.
בראותי את ההרס שהשארתי אחרי מותי, את חוסר הטעם בחיי, עולות
בעיני דמעות בשביל אהובתי, בשביל אהבת חיי ארינה. מותי הטריף
אותה, וטירופה אמר לה שעזבתי לטובת אחרת, שברחתי לזרועות טובה
ממנה, ולכן אינה מקבלת את מותי. בטירופה היא יושבת ימים כלילות
ומחכה שאחזור, מחכה שאזכר כי אמרתי כי היא הטובה בנשים, ומחכה
שאופיע על דלת ביתנו ואצהיר את אהבתי האינסופית אליה.
אהבתי נטרפה ולכן אינה מתפללת לנשמתי, לכן אינה פוקדת את קברי
האלמוני, ואינה ממשיכה בחייה, אהובתי אבדה, והכל לחינם.
אני מנגב את עיני ומפנה אותם לאדמה, כל כך הרבה סבל, כל כך
הרבה כאב.
מגפי המתכת שלי אינם מעלים אבק על אדמה מקוללת זאת, אני איני
קיים יותר, העקבות האחרונות שהשארתי טבעו בדם חבריי.
אני נזכר בקרב האימה שהתחולל במקום הזה. הקרב האחרון, הקרב שבו
איבדו מאות ואולי מאות אלפי אנשים את חייהם. כל כך היינו
בטוחים בצדקת דרכנו, חשבנו שאנחנו שליחיהם של האלים עצמם וכי
אנחנו מפיצים את האמת והצדק. הנפנו את דגלינו בגאון וצעדנו
הלאה לעבר זריחה מזהיבה כדי לטבוח באויבינו, שליחיו של השטן.
אני זוכר איך שהדגל נפל.
חרבו של השטן עוד לא עזבה את גופו של נושא הדגל וכבר התחילו
החורים לכרסם בשורותינו. חיילינו היו בטוחים בניצחונם, גם אני,
ולא תיארנו לנו שנוכל להפסיד.
צבאות השטן טבחו בנו במקום שאנחנו נטבח בהם, והיה נראה שנאבד
את המאחז באדמה.
אני זוכר איך לפתע צללו מן השמיים חיילנו הרכובים על דרקוני
הענק והחלו מפילים את חיילי האויב.
חרבי עברה מאחד לשני, פוצעת אחד קשה וממיתה אחר, שותה את דם
אויבי בצימאון ומפלסת לי דרך בין חיילי השטן.
לפתע כאב אימתני פילח את דרכו בגבי. הסתכלתי על עצמי וראיתי את
חוד חרבו של אויבי פורץ דרך בטני, דמי מתערבב בדם חבריי על
חרבו של השטן שעמד מאחורי וחייך לניצחונו.
ברגעים האחרונים לפני שנשמתי עזבה את גופי אני זוכר איך טעמתי
בעיניי את הצבעים של המלחמה, את אור השמש הזהוב משתקף על הזהב
של לוחמינו, את זהב הדרקונים ואת כנפיהם המוכתמות בדם אדום
מבריק, את נצנוץ הכסף על חרבות הלוחמים. מחשבה אחרונה פילחה את
מוחי, "לפחות ניצחנו, לפחות ניצחנו".
עכשיו אני מסתכל על שדה הקרב האפור, כל צבעי המלחמה נשטפו ממנו
וכל הברק והזוהר נהפך גם הוא לאפור.
ניצחון האלים כבר לא כל כך משמח אותי ובעודי מסתובב בשדה הקרב
כבר איני בטוח מי ניצח.
אם לחמנו למען האלים, אם לחמנו למען האמת והצדק, היכן הצדק
בנער שמשאיר את משפחתו מיותמת, והיכן הצדק באהובה שממאנת
להתנחם על אהובה השחוט? מדוע רוצה האל במות חייליו? מדוע סבלנו
כה, מדוע כבשה החרב את הדרך לניצחון ולא האמת עצמה? היכן הצדק
במלחמה?
אני מרים את עיני ומסתכל לאופק ורואה דמות קטנה מתקדמת לעברי.
אני מאמץ את עיני ורואה כי לפני הולך אחד מאויבי השטניים, אחד
השטנים שהרג את חברי, אולי אפילו אותי.
בחמת זעם אני מתחיל לרוץ לעברו. הנה מולי אויבי הגדול, ועכשיו
אשיג את נקמתי.
בעוד שמגפיי מכסות את המרחק ביני ובין השטן, משתנה פרצופו של
המפלצת שמולי. לאט לאט נהפך אויבי משטן לאדם, ופתאום איני רואה
את אויבי יותר, אני מסתכל בבגדיו ואני רואה חייל, אני מסתכל
בשריונו ואני רואה לוחם, אני מסתכל בפניו ואני רואה את פרצופו
הקר של המוות וכשאני מסתכל בעיניו אני רואה אדם.
מרוב הפתעתי נעצרות רגליי מעצמן במרחק קטן מהאדם שמולי, מרחק
שאותו הוא מכסה בזמן קצר מאד.
החייל שמולי מחייך אליי, אך בעיניו אני רואה דמעות. הוא מרים
את ידו מצדי גופו, ואני מופתע לגלות שהוא מניף את ידו לשלום.
אני לוחץ את ידו וחושב על חיי האדם שמולי, חיי האדם שנקטעו
בשלב מוקדם, ולשם מה? לשם האמת והצדק? לא, חייו נקטעו למען
שאיפותיו של גנרל דגול, בשביל שממלכה זו או אחרת תוכל לקבל
שליטה על אדמה חרוכה ומקוללת זו. אני חושב על איך הוא נהרג,
ואני מבין, שאחד מחבריי הרגו, אני נזכר בזעמי עליו ומבין שכמו
שהוא יכול להיות האדם שהרג אותי, בקלות יכלתי אני להיות האדם
שהרג אותו.
פתחתי את פי להגיד משהו, לא יודע מה, ובאותו זמן הלוחם שמולי
מלמל את אותו הדבר: "אני מצטער".
חייכתי אליו והוא אליי, ובאותו הרגע ראינו את הדמיון בנינו,
ובלהט הרגע, התחבקנו. שני לוחמים מתים באמצע השדה שבו הרגו אחד
את השני, מחובקים, בוכים אחד על צווארו של האחר, אדם ואדם, לא
אויבים יותר.
חבל שגילינו את זה רק אחרי שהגיע היריבות בנינו למוות...
טיילנו בשדה הקרב, דיברנו על חיינו ועל המוות. דיברנו על
המחשבות שלנו על המלחמה, ודיברנו על השקפות החיים שלנו.
דיברנו גם על אהבה ועל איך שנקטעה על ידי חרבו של אחר.
הוא סיפר לי על אהבתו למשפחה, ועל תשוקתו לאהבת אישה. הוא סיפר
איך משפחתו ממשיכה לאהוב אותו אחרי המוות, ואיך אהבה כזו לעולם
לא מתה.
צחקנו על טיפשות החיים, ועל האיוולת שבמלחמה.
"האירוניה הגדולה בחיים היא", אמר לי בחיוכו העצוב, "איך המוח
לא קולט תוצאות מעשיו עד שהוא סובל מהם. לכן רק המתים יודעים
כמה המלחמה היא חסרת משמעות, וכמה המוות על חרבו של אויב היא
חסרת טעם."
"תראה את האדמה עליה נלחמנו, המלחמה נטעה בה את קללתה ולכן היא
אינה ניתנת לישוב, הדם שנספג בה, בשבילה, טימא אותה, החיים
שנלקחו למענה הכאיבו לה כמו חרב בבשר החי, על כן אתה רואה
שבמלחמה נעוצה בטעות אנושית בסיסית, אדמה הנקנית בדמים אינה
נקנית כלל. המלחמה חסרת טעם בדיוק כמו המוות הנגרם בגללה."
אני הסכמתי עם אויבי לשעבר, הייתי רוצה להאמין שלא, אבל הוא
צודק.
בשיטוטינו על שדה הקרב נתקלנו במצבה אלמונית.
זוג חרבות מוצלבות, מגן ושיח ורדים קוצני.
הסתכלתי על עמיתי החדש והוא עלי.
בשניה אחת עזבו החרבות את מקומן בשיח הורדים.
המגן השעון עליהן עוד לא הספיק ליפול לאדמה וכבר נשמע הצליל של
חרבי בחרבו.
באמצע שדה הקרב האחרון שלי פגשתי את אויבי בפעם הראשונה,
ופתאום, במלחמותינו, אני רואה את פניו. פניו מעוותות שוב, אך
במקום שנאה אני רואה חיוך בפניו. ניצנוץ הדמעה בעינו מראה לי
את אושרו על שמצא את אויבו, ועל שמצא אותו אנושי כמוהו. גם אני
מאושר.
בעוד אנחנו נלחמים, בעודי מכה ומתחמק מחרבו, בעודי קופץ מעל
להבו, החלו הצבעים לחדור לעיני.
שוב זרחה השמש, ואורה הזהוב נגע ברכות על הדשא הירוק, ההשתקפות
על המגן השכוב על הרצפה הכה בעיני, והרגשתי דמעה חמה מתגלגלת
על לחיי.
לאט לאט החלו להופיע רוחות המתים מסביבינו, זוגות לוחמים,
בסייף אינסופי של המוות.
צל עבר עליי והסתכלתי לעבר מקורו. מעלי ריחפה רוחו הענקית של
דרקון זהוב לעבר אויבו שמת מזמן.
מסביבי התחולל ריקוד המלחמה, וכך גם אני, לעולם אהיה כלוא
במחולו האחרון של המוות.
ובמלחמתי האישית הסתכלתי לעיני יריבי וחברי, והוא לעיני.
מצאתי את האינסוף, מצאתי את שלוות המוות, מצאתי אותם בעיני
אויב שהפך לחבר.
מוקדש למלחמה עצמה. מוקדש לחוסר הטעם בהתכתשות חסרת מעצורים
שיום אחד תכחד מהעולם.
אנחנו זוכרים אותך. |