לעפמים הנרגילה יוצאת מצויין,
ולפעמים אחרי שתי שאכטות כבר לא בא לך לעשן.
לפעמים מתחשק לך לעשן טעם מתוק,
ולפעמים אתה רוצה להרגיש מר בפה.
לפעמים אתה שם בואזה מים צוננים וקרירים,
ולפעמים אתה שופך לואזה את מה שנשאר מהבקבוק ויסקי של אבא.
לפעמים אתה מתמלא אושר מכל שאכטה,
ולפעמים הדיכאון רק הולך וגדל אחרי כל פעם שאתה מוציא עשן
מהריאות.
לפעמים, כשאתה מעשן, אתה מקבל טלפון מהילדה שהיא כל עולמך,
הילדה שאתה אוהב.
ולפעמים אתה מקבל טלפון מאמא שלה שמודיעה לך בבכי שהיא, הילדה
שאתה הכי אוהב, נפצעה קשות בפיגוע שאירע בקניון ,שאת הפיצוץ
שלו שמעת בדיוק לפני 20 דקות, כשעישנת.


                                 

עבר שבוע מאז שהיא נפטרה.

לפעמים אין חשק לחיות, אתה רוצה למות.
ולפעמים אתה בוהה בחלון ומתחשק לך לקפוץ, להצטרף אליה אי שם
בשמים.
לפעמים אתה מוותר על התשוקה החזקה למות ומדליק נרגילה.
ואז אתה נזכר בחיוך הכובש שלה, ברגלים היפות שלה, בקול הרך
והסקסי שלה. אתה נזכר איך הייתם שוכבים על החוף ומעשנים נרגילה
אל מול השקיעה.
היא לא אהבה להצטלם, אז לא נשארה לך שום תמונה שלכם ביחד.
היא תמיד הייתה מסודרת, ככה שלא נשאר אצלך שום בגד ששכחה לקחת
אותו, אותו היית יכול להריח. להריח ולהיזכר בנינוח הגוף המטרף
שלה.
ולפעמים אתה נזכר איך כולם אהבו אותה בבית ותמיד שאלו אותך מתי
היא באה.
לפעמים אמא מתחילה להעלות זכרונות ולספר לך כמה היא אהבה אותה
וכמה שהיא היתה חכמה ויפייפיה,
ולפעמים אתה מת לדפוק לאמא שלך סטירה. מה היא חושבת שאתה לא
זוכר את כל זה גם בלי שהיא תזכיר לך?
                                     

לפעמים אתה רוצה אותה כאן לידך אבל יודע שאין סיכוי.
ולפעמים אתה סתם יושב בחדר ומתחיל לבכות, מנסה להבין איך קרה
הדבר שנלקחה ממך אהבת חייך. זו שהייתה לצידך, זו שבאמת הכירה
אותך, זו שיכלה לשבת ולהקשיב שעות לזיוני השכל שלך.
לפעמים אתה עולה אל הקבר שלה ומשתטח על השיש הקר וקורא לה
שתחזור.
ולפעמים אתה לא רוצה לעזוב את הקבר ויושב מולו עד שהלילה
יורד.
לפעמים אתה מדליק נרגילה, על החוף, ממש באותו מקום שנהגתם לשכב
על החול ולעשן אל מול השקיעה.
גיחל ועוד גיחל ועוד גיחל... ואתה לא רוצה להפסיק לעשן, לעשן
בצינור ששפתיה נגעו בו רק לפני כמה זמן.

ולפעמים אתה פתאום שוכח, את איך נראו הפנים שלה אתה שוכח, ואז
אתה מתחיל לצרוח, לא בקול, בלב, שאמא שלא תשמע.
לפעמים אבא כועס ואומר: "אולי תפסיק לעשן כבר?! , בסוף עוד
יהיה לך סרטן".
ולפעמים אתה חושב לעצמך שאולי זה בעצם מה שאתה רוצה עכשיו,
סרטן.
סרטן שיאכל אותך מבפנים לאט לאט, ככה אולי תגיע לשמים בסוף
ותוכל איתה, להחזיק לה את היד כמו פעם, לישון מחובקים.
                           

לפעמים הנרגילה יוצאת מצויין, עם טעם מתוק בפה שמעלה על פניך
חיוך קטן.
ולעפמים הנרגילה זוועה, אתה מרגיש את טעם הטבק השרוף שעושה לך
טעם מר בפה. תחושת גועל עוברת לך בכל הגוף ואתה מרים את
הנרגילה, כולך מתוסכל, מנתק ממנה את הצינור וזורק אותה מהחלון,
סתם ככה זורק אותה.
זורק אותה מגובה של חמש קומות ואפילו לא מחכה לשמוע את רעש
התנפצות הואזה על האספלט, למרות שבכל זאת שמעת את רעש ההתנפצות
שהעביר בך צמרמורת. הפעם האחרונה ששמעת רעש של פיצוץ היה אותו
פיצוץ בקניון, לפני חודש. הפיצוץ שלקח אותה ממך, את הילדה שהכי
אהבת.

רק את הצינור של הנרגילה לא זרקת למטה, אתה משאיר אותו אצלך,
למזכרת. הצינור שהשפתיים שלה נגעו בו.
המזכרת היחידה שנשארה לך ממנה.