רומי עזבה לפני אולי חודש, אבל הריח שלה עדיין פה. בסדינים,
בכרית, בשמיכה. הקול שלה עדיין במשיבון, מבקש להשאיר הודעה.
מברשת השיניים הכחולה שלה עדיין בכוס ליד הכיור, ומדי פעם אני
מוצא גרב בודדה או גומייה מתחת לספה בסלון.
לרומי ולי היה כיף ביחד. אהבנו לעשות מרתון סרטי הום-סינמה כל
הלילה, לרוץ בחוף, להתחלק בעיתון כל בוקר.
הכל היה יותר נפלא מתמיד כשהיא קמה ועזבה; החזירה לי את מפתחות
הדירה ואספה את כל הבגדים שלה לתיק גדול. אמרה שהיא נוסעת
להורים שלה.
זה היה כל כך לא צפוי שהייתי בטוח שהיא עובדת עלי, אבל רומי לא
צחקה. היא הייתה די המומה שבכלל חשבתי את זה. היא הרימה את
התיק ואמרה לי שאם זה מפתיע אותי כנראה שאני עוד יותר אטום ממה
שהיא חשבה. שאני חי בלי מטרה או רצון לכלום, שאני בנאדם שלילי
ותמיד בדיכאון.
היא עמדה שם כמה שניות, אולי חיכתה שאני אענה לה, או אעצור
אותה, אבל כשראתה שאני לא אומר כלום היא יצאה לחדר המדרגות
וטרקה את הדלת.
אחרי שהיא עזבה הייתי די אבוד. ישבתי כל היום מול הטלוויזיה,
בערבים הלכתי לסרטים, סתם כדי להרוג את הזמן.
נפגשתי עם בנות אחרות והלכתי למועדונים מפוקפקים באלנבי, קניתי
מלא בגדים חדשים ושיניתי תספורת, אבל מה שלא עשיתי, לא הצלחתי
להפסיק לתהות איפה רומי, מה היא עושה עכשיו.
אולי היא מצטערת שעזבה ורוצה לחזור? או שכבר פגשה מישהו חדש
והיא בקושי זוכרת איך אני נראה? אולי אני צריך להתקשר אליה,
לומר לה שהכל בסדר, שאני כאן, שהיא יכולה לחזור הביתה? רציתי,
כל כך רציתי, אבל לא התקשרתי. הכבוד גבר על הגעגועים.
אחרי בערך שבועיים, ראיתי אותה. ברחוב, ליד הסופר. היא הלכה
ישר בכיוון שלי ולפני שהספקתי להסתובב היא כבר עמדה ממש מולי,
בוחנת אותי בשקט.
היא נראתה בסדר, אני חייב להודות, אפילו יותר טוב מקודם, לובשת
את החולצה הלבנה שכל כך אהבתי, שיערה הארוך גולש מעבר לכתפיה.

הבטנו אחד בשני כמה שניות ואז היא הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון
השני.
עמדתי, מבולבל, נטוע במקומי, והיא המשיכה ללכת בקצב אחיד, די
איטי, תיק הגב שלה חובט בגבה בעדינות עם כל צעד.
ואני עדיין כאן. מביט בה, משגיח, היא מתרחקת במורד הרחוב, אך
לעולם לא נעלמת. אני עומד, קיים רק בשבילה, ורומי שלי עדיין
ממשיכה ללכת.