"לא רוצה לשמוע! לא רוצה לשמוע!" אני צועק ומעביר את השמיכה
הדקה מעל הראש. "לא רוצהההה!"
מיכל יושבת על כיסא העץ ליד המחשב, משחקת בידיה עם מחזיק
המפתחות. היא מבולבלת.
"הפעם אני לא רוצה לשמוע! תצאי מכאן וזהו! תצאי מכאן, מיכל!"
שתיקה קצרה. היא הבינה.
"אתה תהיה חייב, בסופו של דבר. אתה לא יכול להתכחש להכל."
"את לא מבינה? אני לא רוצה! זאת זכותי! תקחי את עצמך וצאי לי
מהבית! הבנתי, הבנתי מה את רוצה להגיד. הבנתי. טוב?"
"יש-"
אני דוחף את השמיכה מהמיטה. אני מוכן לדחוף גם אותה, אם היא לא
תצא.
"יש סיבות לכל זה, אמיר. אתה לא רוצה לשמוע את הסיבות? זה לא
סתם, משום מקום. אתה לא רוצה לדעת מה לא היה בסדר?"
אני מוכן לחבוט בה. למה היא מתעקשת להמשיך?
אני מנסה בשקט. אני נעמד בקושי ומביט בה.
"מיכל, אני מבין שטעיתי. אני בטוח שטעיתי. והרבה. טוב? אני
פשוט מעדיף לדלג על זה. אפשר? אפשר, מיכלי?" אני מתחנחן.
היא מנסה להוציא מילה. אני עוצר אותה.
"אני יודע. זה לא אני, זאת את. אני יודע. אני מכיר את הכל."
אני פותח את הדלת לרווחה ועומד לידה.
"שלום."
מבטה תלוי באוויר. היא קמה ולוקחת את התיק. שפתיה נעות בדרכה
אל הדלת, אבל אני לא שומע. לא רוצה לשמוע. אני מסתובב וטורק את
הדלת. משאיר את כל זה בחוץ, מאחורי. אני חוזר למיטה ומרים את
השמיכה שוב, מעל ראשי. וטוב לי, ונעים.