עמדתי שם בכניסה לחדר, הוא לא ידע שאני עומדת שם וחבל, כי הוא
בטח היה נורא שמח לראות אותי. הוא עמד שם ליד המעמד דיסקים שלי
בוחן אותם אחד, אחד מוציא אחד ומלטף. דמעה אחת החליקה לו ישר
על הקופסא הוא הכניס את הדיסק למערכת ושם שיר מס' תשע. הוא
יודע שזה השיר שאני הכי אוהבת בדיסק והתיישב על הכיסא והוריד
את הראש לשולחן.
כל כך התחשק לי באותה רגע ללכת אליו ולחבק אותו, להגיד לו שלא
יבכה כי אני פה ולשאול אותו למה הוא בוכה אם אני בסדר והכל
בסדר?
אבל ידעתי שאין טעם, הוא במילא לא ישמע אותי ובמילא לא ירגיש
אותי.
אני עמדתי והסתכלתי עליו במשך חצי שעה עד שכבר לא הייתי
מסוגלת. הלכתי לכיוון שלו והוא בדיוק הרים את הראש ניגב את
הדמעות והסתובב.
נבהלתי לרגע, חשבתי שאולי הוא הרגיש שנכנסתי ועוד רגע הוא קורא
לי ועוד רגע אנחנו מדברים. אבל זה לא קרה, הוא רק שם את הראש
על המשענת של הכיסא והמשיך לבכות. העיניים שלו היה כל כך
אדומות ונפחות, אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
התיישבתי על הרצפה ליד הכיסא וחבקתי אותו. כל-כך רציתי שהוא
יחבק אותי גם, אבל הוא לא, הוא בכלל לא התייחס אלי, או בכלל לא
ידע שאני שם.
פתאום הוא קם והסתכל בין המחברות שלי. ידעתי שהיומנים שלי
נמצאים שם ופתאום הוא הוציא את היומן האחרון שלי לא התאפקתי
וצעקתי עליו:
"לא, רוני, לא! זה היומן שלי, זה פרטי אל תיגע, אין לך שום
זכות לקרוא בו!"
ממש לא רציתי שרוני יקרא ביומן שלי, אבל ידעתי שהוא לא שומע
אותי וחבל סתם לצעוק. רוני פתח את היומן ואמרתי שוב פעם "רוני,
בבקשה".
רוני סגר את היומן והחזיר אותו למקום, אני חייכתי.
אחר כך רוני אמר "לי, אני יודע שלא היית רוצה שאני אקרא בזה,
אז אני לא אקרא בזה." אני חייכתי ואמרתי "נכון רוני, תודה."
למרות שידעתי שהוא לא שומע אותי.
פתאום רוני לקח דף שהיה מונח שם על השולחן וטוש "ארט-ליין"
שחור וכתב בגדול ללי אהובתי! אח"כ הוא החליף את הטוש השחור בעט
כחול דק. אני עמדתי מאחוריו והסתכלתי מה הוא כותב:

ללי אהובתי!
את לא יודעת עד כמה אני אוהב אותך ועד כמה את חסרה לי עכשיו,
תמיד היית שם ודווקא עכשיו שאני הכי, הכי צריך אותך את לא פה
איתי.
לפעמיים אני יושב, חושב עליך ובוכה וזה קורה במיוחד בחדר שלך.
אני מרגיש כאילו את כאן, לידי מחבקת אותי ואומרת לי כל מיני
דברים.
אבל אני יודע שלצערי אני רק מדמיין, לי את חסרה לי!
הדמעות שלו נזלו על הדף והדיו נמרח.
חבקתי אותו חזק, חזק, נראה לי שאם הוא היה מרגיש הוא היה
נחנק.
הוא לקח את העט וכתב: לי, שוב פעם יש לי את התחושה הזאת שאת
מחבקת אותי. אבל אני יודע שאני רק מדמיין.
"לא, אתה לא מדמיין, רוני, אני באמת פה, אני באמת מחבקת אותך."
אמרתי, למרות שידעתי שהוא לא שומע.
פתאום אמא שלי נכנסה לחדר "רוני, אנחנו יוצאים."
זאת הייתה הפעם הראשונה שחבקתי ונשקתי את רוני ליד אמא מבלי
להרגיש מבוכה. רוני קם ולקח את הדף איתו. אני פסעתי אחריו למטה
חבקתי ונשקתי את כולם, מעולם לא עשיתי את זה, אבל הפעם ידעתי
שזאת הפעם האחרונה שאני אוכל לעשות את זה.
כולם נכנסו למכונית ולי לא היה מקום. ת' אמת קצת שמחתי שלא היה
לי מקום, כי עכשיו יכלתי סוף, סוף לשבת על הגג בזמן נסיעה כמו
שתמיד רציתי לעשות.
לפני שהתחילו לשים את החול באתי אל רוני, חבקתי אותו ואמרתי לו
"רוני אתה לא מדמיין אני באמת מחבקת אותך." רוני הסתכל על הדף
ולקחתי לו את הדף. אני הלכתי למקומי ורוני הרים לפתע את הראש,
הסתכל לכיוון שלי וחייך, ידעתי שהוא מחייך אליי, גרמתי לו
להרגיש אותי.
פתאום רוני הזיז את השפתיים שלו, הצלחתי לקרוא אותן, הוא דיבר
אליי, הוא אמר לי "לי, עכשיו אני מאמין ברוחות רפאים." וחייך,
אני חייכתי חזרה.
וזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה אחרי מותי שאני ורוני
דיברנו.