[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זיו שחם
/
שקיעה

את הסיפור שאני רוצה לספר לכם ספרתי כבר פעם. זה היה לקראת סוף
השבת, באחר הצהרים על חוף בצת. אותה שעה בשבת שאמא שלי היתה
קוראת לי לצאת מהמים ולהתייבש, כי צריך לחזור עוד מעט הביתה.
בשעה כזו ישבנו אני והיא על החול של חוף בצת, אחרי שהגענו לשם
כדי להמלט מהבתים שלנו, מסוף השבת, ומסוף הקיץ המתקרבים.
העיניים שלה היו, כמו שהן היום, חומות ועגולות. תמיד כמעט
נסגרות, וכשהיא מאזינה עפעפיה נפתחים ומגלים אישונים נוצצים,
כאילו כל הנשמה מבריקה לה על העיניים. אותו יום היה יום שעיניה
הזילו יותר מדמעה אחת. אני לא יודע איך זה, אבל אף פעם לא
ראיתי אותן מאדימות - כמה שלא תבכה. הדמעות לא שורטות ולא
צורבות את עור פניה. כאילו פניה מקבלים בצימאון את המים
המלוחים, מצפים להן כמו טל ערב. כשהיא בוכה עיניה רק מתעגלות
יותר, גדלות יותר, ואני מביט בהן כמו לפני תהום, מקנא על
דמעותיה.

באותו אחר צהרים על חוף בצת  דמעותיה כבר פסקו. אנחנו הבטנו
בשמש שכבר לא סינוורה אותנו מתקרבת אל קו האופק, והרוח הקרה
ליבתה אש של ריקנות ופחד בלבנו. כי אולי יהיו אלה הדמעות
האחרונות ביננו, שבת אחרונה ביננו. ישבנו כך זמן מה. כאילו
החוף היה שעון החול שלנו, נשמט מתחתנו.
ואז היא אמרה: "ספר לי סיפור".
הבטתי שוב על אישוניה הרחבים וסיפרתי לה את הסיפור שאני רוצה
לספר לכם עכשיו.



הם ישבו ככה שעות, על כסאות הנוח המפוספסים שלהם. כבר לא היו
צריכים לדבר, כי ישבו שם שנים על החוף יום יום אחד לצד השניה.
הם היו זקנים ואיש לא הכיר אותם. חיו בצריף עץ בודד על הים.
היו יושבים שם ממנוחת הצהריים ועד קצת אחרי השקיעה. מזמן כבר
לא עבדו, והיה להם מספיק בשביל לחיות. כל ערב היו חוזרים יד
ביד לצריף, אוחזים את כסאות הנוח הבלויים שלהם וחוזרים הביתה.
הוא היה מתיישב ליד השולחן הקטן בפינת האוכל, קורא עיתון או
ספר, או מהרהר בלי חומר כתוב. היא בינתים היתה ניגשת למטבח,
חותכת את הירקות דק דק, מטגנת ביצה ומוציאה קצת גבינה מהמקרר.
מניחה את הצלחות הכחולות אחת מול השניה ולידן סכין ומזלג. אז
היו יושבים ואוכלים לאט, מסיימים עד הסוף את העגבניות, ומנגבים
עם הלחם את המיץ של הסלט מהצלחת. אז היו קמים מהשולחן, מפנים
את הכלים ופוסעים יחד אל המיטה שישנו בה יחד עוד כשהיו
צעירים.
זה היה היום האחרון של  הקיץ. הם ישבו שם ביחד, שני זקנים
שותקים. הרוח החמה ליטפה את הקמטים שכבר לא שמו אליהם לב.
כשהחלה השמש להתקרב אל הים ראו באופק נקודה שחורה. שניהם
הסתכלו עליה כשהתקרבה אליהם, לאט לאט תופחת למימדי עיגול שחור,
שהולך וגדל טיפה עם כל גל שמכה בחוף. כל כך לאט גדלה הנקודה עד
שאם לא עצמו עיניים לרגע לא היו שמים לב לשינוי שחל בה. אבל
בכל זאת ראו בבירור נקודה שחורה יורדת מהאופק ישר אליהם.
כשהחלה השמש נושקת למים, והאופק כבר קיבל גוונים של וורוד
וסגול, אז הפך הכדור השחור לאט לראש. הנה שערה בודדת שוברת את
העיגול השלם, הנה בליטה - אולי אוזן. כשכבר יכלו לזהות פנים
כהות וחלקות, כבר לא נותר דבר מהשמש. מרחק קטן מהם אז נעמד נער
שחום, עורו חלק ושזוף. שערו שחור כפחם, ועיניו שחורות
ומבריקות. עמד ערום מולם ושתק.
אז הביט הזקן בזקנה, והיא החזירה לו מבט, ושניהם קמו בתנועה
אצילית מכסאות הנוח שלהם. בלא מילה קיפלו אותם, ושילבו
זרועותיהם כבכל ערב. הם צעדו, שלושה הפעם, בדממה איטית לעבר
הצריף הבודד שעל החוף. הזקן פתח את הדלת והמשיך לעמוד בפתח, אז
נכנסה אשתו ורק אחרי שפסע הנער השחום והערום אל תוך ביתם הקטן
נכנס גם הזקן וסגר בשקט אחריו את הדלת.
הוא התיישב, כרגיל, בפינת האוכל הקטנה, והנער התיישב לידו.
היא חתכה כרגיל את הירקות, טיגנה את הביצים, והניחה שלוש צלחות
כחולות על השולחן. הם אכלו בלא להחליף מילה. העבירו בינהם את
הסלט והחביתה, לעסו ובלעו כשהנער השחום - בעירומו - אוכל איתם.
אז פינו את השולחן, הלכו יד ביד אל מיטתם וסגרו את דלת חדרם.
הנער קם מהשולחן והשתרע על הספה שחיכתה לו בחדר הקטן. הוא עצם
את עיניו ונרדם מיד.
בלילה סער הים. ברקים ורעמים היכו בגלים, ורוחות רעדו בחלונות
הצריף. הנער פתח את עיניו למשמע רעם חזק, אבל כשהבין מה העירו
חזר מיד לישון. בבוקר שכחה הסערה, האויר היה לח ונקי, אויר
שאחרי הגשם. השמש שלחה קרניים דרך העננים, והנער התעורר לקול
הגלים.

גל נשמע אחרי גל, והנער עמד כמה רגעים והקשיב להם. הוא הלך אל
פינת האוכל הנקיה, ומשם נכנס לחדר הזקנים. הוא מצא אותם שוכבים
במיטה, חבוקים. הוא התקרב אל המיטה ונגע בגופו הקר של הזקן,
ואז בגופה הקר של הזקנה. הנער השחום סחב את שניהם אל המקום בו
פגש בהם, המקום בו ישבו על כיסאות הנוח שלהם. אז חפר בידיו שני
בורות בחול, הניח בהם את זוג הזקנים וכיסה אותם. הוא חזר אל
הצריף הבודד, והרים את שני הכיסאות. לאחר שהניח אותם, כיסא מעל
כל בור שחפר, הסתובב אל הים והחל לשחות חזרה.
הראש שלו הלך וקטן, עד שנהיה שוב כדור שחור שהצטמק לנקודה
שנעלמה כשהתחברה עם קו האופק.



השמש שלנו מזמן כבר שקעה.
הבטתי ישר ועמוק אל תוך עיניה החומות והעגולות. הרגשתי כאילו
עברתי גשר צר מאוד, כאילו יצאתי ממבוך מפותל - כשהסיפור היה
החוט שהוביל אותי החוצה. אני לא יודע איך ולמה, אבל אני חושב
שהסיפור הזה הציל אותנו. הוא אולי לא אמין, אולי לא כתוב היטב.
אבל סיפרתי לכם אותו כמו שסיפרתי לה.
"אני רוצה להזדקן איתך" אמרתי לה בשקט.
נסענו הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה כ"כ שגרתי
בבדיקות
שגרתיות?

ומה כ"כ עשר
ב"משקה 10" -
סתם טרופית.

בוליביה מוציאה
עצבים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/01 19:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זיו שחם

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה