כשמתת , אמרו עליך שמתת מות גיבורים, אמרו גם לנו להיות חזקים
בשבילך כי אנחנו צריכים להיות גאים בך. "הגיבור",-משום מה לא
קשה לי לחשוב עליך ככזה, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליך באותו
רגע, זה שלך היה קל להיות גיבור. לא ההיית צריך לחיות עם
הגבורה, אתה מתת במעשה של גבורה, אבל לא חיית איתה, כמו שכפית
עלינו לעשות. כן, מתת והשארת אחריך הילה גדולה, אבל תמיד אהבת
להיות כזה דרמתי. ההחלטה אם להיות גיבור, היתה החלטה שלך עם
עצמך ולא ההיית צריך לדון בה עם עובדות סוציאליות ופסיכולוגים,
שחושבים שאם הם למדו כמה שנים באוניברסיטה, הם יכולים להבין את
הכאב הנורא שבלאבד אח, את  הכאב בלאבד אותך. הן עדיין בטוחים
שהדבר היחיד שמנחם אותי במוות הטראגי שלך, זה שאתה הצלת עשרות
אנשים, שהיו מתים לולא עמדת מול התופת. אני לא מתקנת אותם, למה
שאני אסתור את התאוריה שלהם. גם אם אני אגיד להם שההנחה הזו
חסרת כל בסיס הן יהנהנו בראשם ויחשבו: "היא מדחיקה, זה בדיוק
מה שלמדנו בשיעור השלישי באוניברסיטה." שיצאת לפני האיש ההוא
שהתברר כמחבל שכל חלומו היה להרוג כמה יהודים, לעלות לשמים
ולקבל את הבתולות שלו ובכך, במותו ובהורגו אותך  הוא הגשים גם
את החלום שלך, לשרת את המולדת, אפילו עד מוות ואם אפשר גם
להיזכר כגיבור מה טוב.  כמה אירוני, המחבל התגלה כמגשים
חלומות... רק את החלום שלי הוא לא הגשים, חלום שנראה קטן בעבר
והיום הוא גדול מתמיד, לראות אותך שוב. שהחלטת  שאתה יוצא מולו
ויהי מה לא היית צריך להתמודד עם חלומות, שחוזרים, משלים,
כואבים, מעירים משינה וגורמים לבכי. שמתת את המוות ההרואי
שלך, לא היית צריך לחזות במחזה הנורא של אמא שמודיעים לה שהבן
שלה לא ישוב עוד ועם אבא שכל פעם שאני נכנסת הביתה מסתכל
בתקווה שזה אתה ושהוא מגלה שזה אני, הוא משפיל את עניו לרצפה
באכזבה, אכזבה כל כך כואבת שבא לי ללכת ולהביא אותך במקומי.
אני מדמיינת אותך הולך לקראתו, יודע איפשהו עמוק בלב שזה לא
ייגמר בטוב, שזה ייגמר רע אפילו. אבל הלכת לשם וקיבלת החלטה
גורלית שהשפיע על חייך, או יותר נכון על מותך. אבל על דבר אחד
לא חשבת, שפתאום  התחשק לך להיות גיבור לדקה וחצי . לא חשבת
שאני אצטרך להתמודד עם המוות "מציל החיים" שלך לא חשבת שכך
בעצם הרסת את החיים שלי, שלנו. לא חשבת שלי אין כוח להיות
גיבורה עכשיו.