הרחובות ואני סובבים זה סביב זה. מוסיקה שקופצת ממרפסת למרפסת
מנסה לשכנע אותנו לרקוד. הרחובות מסרבים בעדינות וכך גם אני.
אני והאופק במשא ומתן. פעם הוא נע לכאן, פעם אני לשם. המדרכה
פעם איתי ופעם איתו. כמו תמיד אני מפסיד ונשכב על בת בריתי
הבוגדנית. אני חם והיא קרה. עומד לידה חלון ראווה מלא
טלוויזיות כבויות. בסרטים הן תמיד דלוקות, והמון אנשים צופים
בהן נפעמים, הסטוריה מתרחשת למול עיניהם. הטלוויזיות ישנות.
כשהטלוויזיות ישנות ההסטוריה אינה מתרחשת. מעיי שופכים על
המדרכה זכרון של אנטיפסטה, חיוך מלצרי וטיפ נדיב המתנצל על
שאני אוכל בחברת עצמי. כשהטלוויזיות ערות העולם מסתכל בהן.
כשהן ישנות הן מביטות בעולם. הן רואות אותי ומנסות לנחש מה
הביא אותי לכאן. מנסות לקשור שרשרת ארוכה של סיבות ותוצאות
התלויה על צווארי או אני תולה ממנה.
כמה צהוב פה. חרקים שימותו במות הבתולין מחזרים אחר תאורת רחוב
צהובה מאוד. כתומה. כמה כתום פה. מרחק כמה בלטות ממני שוכב
ממלמל. הוא פורש את צילו בזימה לכל גובהו של קיר המנסה להתנער
ממנו. על הקיר המאונך לו מטפס צינור ארוך של פלסטיק. הוא מורכב
מפחים ללא תחתית שחברו כדי להגיע אל חלון בקומה השלישית. תחתם
פח מוריק ומחייך. ידי הממלמל זזות גם הן במלמול, כאילו ממששות
איזו משמעות חמקנית. צווארו מתרומם מעט כדי שעיניו יראוני. מי
זה האיש שבאור, הוא שואל. גלה את עצמך, האיש שבאור. אנוכי ה'
אלוהיך, אני עונה. כף רגלו משילה נעל מעקב. ועוד אחת. מבטו
מוסב. אלוהים, איה אבדוני, הוא שואל. הוא ממלמל עוד משהו לעצמו
וראשו נופל חזרה.
שני פגושים נושקים זה לזה נשיקה ארוכה ארוכה ליד תחילתו של
לבנאדום אימתני. אהבה שנולדה מפקחניהפוביה. סקס, אני אומר לו.
ותקח סקס ותלך לך. טייקאוויי. ולא תיוותר בסביבה לאפטרפליי.
הוא מהרהר וממלמל. אלוהים הינך, או שטן? הוא שואל. גם וגם, אני
משיב. התשובה מרצה אותו. ואני חשבתי שאני לא יכול לחיות עם
עצמי, הוא אומר. שנינו פורצים בצחוק. האלכוהול מגביר את הצחוק
ומוציא אותו מריסון. אני מכיר אותו. הייתי חבר שלו פעם אבל הוא
נעשה חבר של איזה מישהי ומאז לא ראיתי אותו. אני כבר לא איתה,
הוא אומר לי, כקורא את מחשבותיי. כשהיית איתה לא ראיתי אותך
בכלל, אני אומר. היית בלתי נראה. כן, הוא אומר. אבל עכשיו בא
הכול על תיקונו.
איפה טעיתי, הוא ממלמל, איפה טעיתי. קולו כקול אוהב חד צדדי.
זו תמיד האהבה הכי שלמה ומושלמת. ללא תנאי. אוהבים חד צדדיים
הם לא במצב להעמיד תנאים. אני קם על שתי רגליי ומנסה לצלוח את
המדרכה אליו. אני עושה לי עצירת התרעננות בדרך ונשען על תיבת
דואר צהובה. האדומה מסתכלת עליי בזעם או בקנאה. אני נעמד בין
שתיהן ומכניס אצבעות לחריצים של שתיהן. אני צוחק והאלכוהול
המשותף לשנינו מעיר גם את הממלמל לצחוק. הכול זיונים, הוא
צועק, הצל שלו ממשש את הקיר המחוספס, נבלע בתריסים פתוחים
למחצה ומסתתר מאחורי אדנים ומרזבים.
השלפוחית שלי מתחילה למלמל גם היא. אני משחרר את התיבות הקרות
ופותח את שלפוחיתי על סורגים המסוככים על חלון ראווה. החלון
חושף לראווה עבודות רקמה עדינות ומלאכת יד. לרקמות יש דפוסים
סימטריים והרמוניים. השתן ניתז בדפוסים מוזרים וכאוטיים. אני
מרגיש צריבה כשהוא יוצא. בגלל האלכוהול. כשאני מסיים אני לא
יכול לסגור את הרוכסן חזרה כי עומד לי. אני מכסה אותו בתחתונים
שחורים עם פסים אדומים ומכפתר את הכפתור העליון במכנסיים.
הרצפה שוב קוראת לי ואני נופל עליה כמתנפל או כמתפלל, עשר
אצבעותיי פרושות עליה וראשי ביניהן, משתעל ומקיא. שפל המדרגה,
הוא אומר. שפל המדרגה.
ייאוש מתוק ונוח, אני אומר. הוא מהנהן. ראשינו צמודים זה לזה
במהופך. נוח, הוא מסכים. למה אתה כאן, הוא שואל. שאלה כבדה,
אני עונה. כבדה מדי. אני מביט למעלה בחוטי חשמל או כבלים
פיראטיים הנעים קלות. כשאני עוצם את עיני השמאלית הם נפגשים.
כשאני עוצם את עיני הימנית הם רחוקים. כששתיהן פקוחות הם
נפגשים לעתים, בהססנות. אולי אני כאן בגללי, אולי אני כאן
בגללך, אני אומר. בגללי, הוא מופתע. כן, רק בגללך.
אתה מאושר, הוא שואל. כן, אני עונה. ייאוש מאושר. הוא מהנהן
בהבנה. אהבה זה אושר עצוב. בדידות זה ייאוש מאושר. לעולם אין
האושר בא לבדו. אני יודע, אני אומר ונוגע בפניו בכף ידי. זיפים
של יום וחצי. יותר מדי אושר זה לא טוב. כן, אני אומר, יותר
מדי. אני אוהב אושר במנות קטנות. שלא להתמכר. כן, אני אומר,
כן. אומללות מולידה אמנות. אושר מוליד טפשות. הלוואי עליי
טיפשות כזו עכשיו, הוא אומר. אל תהיה טיפש, אני אומר, אני לא
חבר של טפשים. דיאלוגים כאלה מה הם מולידים, הוא משנה נושא. לא
יודע, אני עונה. חברות, אולי. אני כמעט ונרדם. הוא קם ואוחז בי
תחת זרועותיי. הוא פחות שתוי משחשבתי. הוא מרים אותי ואנחנו
הולכים.
האלכוהול אמור להקהות הכול. חברים אמורים להסיח. כשיש את שניהם
אמורים להיות בסדר. בסדר זה הכי טוב שאפשר. אני נתקל בעיתונים
האוחזים זה בזה מול מכולת, עטופים בניר חום ורצועת פלסטיק לבן.
כותרות צעקניות שקטות תחת המעטה החום. למה הכול כל-כך שקט, אני
שואל אותו. הלילה קר, הוא עונה. הלילה קר וצריך לשמור את החום
בפנים. אני מסתכל סביב ורואה את כל החום בתוך הבתים. הדמעות
שלי רק מקררות אותי.
עולים למעלה בחדר מדרגות עם מעקה מתכתי שחור צבוע גס ודביק.
הוא מהסס לרגע, המפתח בידו, היסוס כמו לפני הרגע בו אדם נועץ
פגיון בלבו שלו. המנעול מחליק לאיטו מן הקיר לתוך הדלת והיא
נפתחת באנחה של תענוג. אני צונח על ספה שמשמיעה רעש של
התנגדות. הוא מדליק ומכבה אורות פותח וסוגר דלתות עד שהכול שקט
וחשוך. השינה באה אליי לאט. היא מתגנבת בדגדוגים איטיים על שקי
הדמעות שלי, שכבר יבשו. אחר-כך היא עוברת אל המצח ואל הפה, אל
הידיים והרגליים. ואני נרדם.
לא יודע מי זו אבל היא יפה ונפלאה. היא אומרת לי שהיא אוהבת
אותי. כשהיא אומרת לי את זה אני נעשה קצת מטושטש. אני אומר לה
שאני אוהב אותה. כשאני אומר לה את זה אני נעשה עוד קצת מטושטש.
היא מכירה לי את החברים שלה ואני מתחיל לדהות. היא מודאגת
לגביי, מה יהיה איתי. היא גוערת בי גערה של אהבה. אני כבר
באקוורלים. היא קונה לי בגדים זוהרים מיוחדים כדי שיראו אותי.
אנחנו עוברים לגור ביחד ואני נחתך כל יום בגילוח כי אני לא
רואה מה אני מגלח. היא קונה לי פילישייב כדי שאני לא איחתך.
היא דואגת לי. עם הפילישייב היא מביאה לי גם אפטרשייב במקום
התחליב שלי, מקדמה ליום ההולדת. אני סוטר לעצמי עם האפטרשייב
ומרגיש את הפנים שלי נוזלים על הרצפה עם האלכוהול. לפני הארוחה
בבית של ההורים שלה היא מאפרת אותי. ההורים שלה נדהמים לראות
כמה אני דומה לחבר הקודם שלה. בלילה במיטה היא מסובבת את הגב
ואני נעלם לגמרי. בבוקר אני קם להשתין ומגלה שהזין שלי אצלה.
היא עוד מעט גומרת ומחזירה לי
אני מתעורר. כבר צהריים. שקט. העיניים זורקות מעליהן טשטוש
ומתכווננות. אני קם ומפגיש בין שני צידי הרוכסן. הם מודים לי
בשריקה. איפה אני. הממלמל שוכב על רצפת המטבח. האור חזק ובהיר.
הוא חודר דרך וילון רקום רקמה יפה ומעגלית. בחוץ יום שבת. תמיד
יפה ביום שבת בארץ הזו. אולי כי זה יומו של האל, אולי כי זה
יום הכדורגל. ליד הממלמל סכין לחם עם ידית שחורה שהפלסטיק שלה
נחרך מממכסה של סיר חם. סביבם שלוליות קטנות של דם כהה. איך
אתה עושה לי את זה, אני צועק עליו והוא מתעלם באגנטיות
מתבוססת. לא נתת לי אפילו זמן להתרגל לשובך. זמן. גם היא רצתה
זמן. זה היה חלום או מה.
עכשיו מה אני אעשה איתך. אתה שותק. אפילו לא מהנהן. ידיך
המקפיאות עווית בזמן מציבות מציאות. תראה איזה בלגן עשית. מי
תרצה אותך ככה, במצבך. שוכב מת על רצפת מטבח. זה המטבח שלה. מה
אתה עושה במטבח שלה, לעזאזל. אויש. לאיזו צרה הכנסת אותי
עכשיו. היא עוד מעט מתעוררת. מה אני אעשה איתך. מה אני אעשה.
היא נכנסת לחדר, מפהקת. מה אתה עושה פה. אתה שיכור. אני לא
יודע מה לענות. לצערי, כל פעם שאני לא יודע מה לענות אני אומר
את מה שאני מרגיש אותו הרגע. אני אוהב אותך, אני אומר. אתה
פאתטי, היא אומרת. בטח ישנתי נורא חזק אם לא שמעתי אותך נכנס
ומקיא פה על כל הרצפה. אלוהים, אתה מגעיל. אני צוחק. אני לא
אלוהים. אני בנאדם. את יודעת, כזה שמדמם. כמו זה על הרצפה, את
רואה, מדמם. מסכן. היא מרימה את הסכין מהרצפה בגועל ואני תוהה
אם היא תשתמש בה. היא שוטפת אותה בכיור ומניחה על השיש. כל
התנועות שלה איטיות וצורמות להחריד. דומה כאילו מראה הסכין
והגופה שעל הרצפה עשו לה משהו. אולי היא נחתכה. היא מביטה בי
ואני שומע את חכיכות דעתה. החכיכות מפסיקות.
מסכן שלי, בוא, היא אומרת. אני אוהבת אותך גם. אני ממש לא
יודעת מה עבר עליי, מתוק שלי, רזי סוכרזי שלי. אני מצטערת,
אנילאיודעת אניבטחמשוגעת. בוא. היא לוקחת אותי אל חדר מואר
מאוד שכואב לי מאוד בעיניים ומפשיטה אותי. היא מפעילה את המים
וזורקת אותי פנימה. קר נורא. בכלל לא חם בפנים, אני אומר. שב
בשקט, סוכרזי. אני עוד מעט באה ורוחצת אותך. עוד מעט המים יהיו
חמים. אני רק הולכת לנקות את המטבח. נורא שם. היא הולכת ואני
שומע אותה מקימה מהומה במטבח. המים מתחממים ורותחים. אני נמס
ונוזל דרך הנקבוביות שלי אל הביוב. כמו נחש אני מתיר מאחוריי
נשל עור חיוור. בצינור החשוך והרועש אני שומע אותה קוראת מן
המטבח.
"אלוהים, רזי, כמה הקאת, נשאר לך בכלל עוד משהו בפנים?"