הגענו ליפן בנובמבר 1988, שבועיים בלבד אחרי שנתבקשנו לעבור
לשם לחצי שנה מטעם העבודה של גיל. ההחלטה נפלה במהירות וללא
הרבה התלבטויות, למרות שהיינו הורים לתינוקת בת 8 חדשים. רצינו
לעשות שינוי בחיים, להמלט מהורינו הדאגניים והמתערבים וזו היתה
הזדמנות הפז.
הנחיתה היתה רכה. ציפתה לנו דירה מרוהטת בטוקיו ששכרה עבורנו
החברה של גיל. חיכינו בקוצר רוח לעזוב את המלון, להגיע לדירה
ולהתמקם בה, רק שמי שהיה אמור להביאנו לביתנו החדש היה עובד
מטעם סניף החברה של גיל ביפן. יפני טיפוסי שלא ידע אף מילה
באנגלית והיה בעל כושר התמצאות אפסי, אבל התעקש לנווט את נהג
המונית בסימטאות טוקיו לעבר ביתנו. לאחר שיטוט ארוך ומייגע
שהוביל לשומקום, הציע גיל, בעל היוזמה כרגיל, שהוא יפתח מפה
ויסביר לנהג המונית בשפת הסימנים איך להגיע לרחוב שמעולם לא
ביקר בו. כמובן שזה עבד. הגענו לדירה.
ראינו שהיא בקומה שלישית ללא מעלית ועם גרם מדרגות חיצוני
שחשוף בחורף לפגעי מזג-האויר, אבל זו כמובן לא בעיה לישראלים
צעירים ונמרצים שכמונו - אנחנו נסתדר. הדירה אכן היתה מרוהטת,
אבל על פי מה שהיפנים רגילים לו: מעט ארונות וללא מיטת תינוק.
אצלם כנראה ישנים על פוטונים במקום... מיד יצרנו קשר עם הנציגה
המקומית של חברת ההשכרה של הדירה, שהבטיחה ואכן הביאה לנו עוד
באותו יום מיטת תינוק ושידת מגירות לאחסון בגדינו.
ואז החלטנו שהגיע הזמן לראות את הרובע שבתוכו אנו גרים. ירדנו
עם בתנו התינוקת לטיול ברחוב. בדרכנו ראינו בית כל-בו גדול
ומפואר בקצה הרחוב. החלטנו להכנס אליו ולראותו. רק שלא ציפינו
לקבלת הפנים הלבבית לה זכינו. היפנים מסתבר מעריצים תינוקות
מערביים. לפני 14 שנה הם נחשבו ביפן לאחד מפלאי הטבע. בעודנו
משוטטים להנאתנו ברחבי הכו-בו ראינו את כל המוכרות מסתדרות
בחצי מעגל מסביבנו, מנפנפות מרחוק לשלום לתינוקת, קדות לה קידה
מנומסת ואף מוציאות מתנות קטנות מתיקיהן עבורה. מעולם לא
חווינו מקודם את החוויה של להיות אישיות רמת-דרג או כוכב
קולנוע מפורסם, שכולם חפצים ביקרם.
הזבניות היפניות בכול-בו, בדרכן העדינה והביישנית הצליחו לגרום
לנו להרגיש זאת. בתנו כמובן היתה מרוצה מתשומת-הלב, נפנפה להם
לשלום, חייכה מאוזן אל אוזן והרגישה כמו מלכת בריטניה בביקור
אצל נתיניה.
רק מספר שבועות מאוחר יותר בביקור שגרתי ב"טיפת-חלב" היפנית
הבנו מדוע היפניות כל כך נפעמו ממנה. ליפניות תינוקות קצרי
מידה בעלי ראשים גדולים, שיער כהה ועינים כהות, ואילו בתנו
היתה ארוכת מידה, בעלת ראש קטן, שיער בהיר ועינים בהירות. אחות
"טיפת החלב" היפנית שמדדה אותה התקשתה במציאת כלי מדידה מתאים
לאורכה הגדול. בסך הכל היא היתה תינוקת ישראלית ממוצעת
מידות...
למותר לציין שהכל נעשה ללא מלים, כי אף אחד למעט הרופא של
"טיפת החלב" היפנית לא דיבר אנגלית, ואילו הרופאים ביפן לא
מדברים עם החולים. הם בודקים אותם ונותנים את הוראות הטיפול
לאחות, והיא שמסבירה אותן לחולים. בביקורינו הבודדים
בבתי-החולים היפניים (כשלא היתה שום בררה) קיבלנו כל מיני
אבקות תרופה בלתי מזוהות שהאחיות היפניות עמלו כדי להסביר לנו
באנגלית רצוצה כיצד למהול אותן במים וכמה פעמים ביום לקחת
אותן. עד היום איננו יודעים מה הכילו...
עד כמה שונים היפנים מהישראלים הבנתי רק כשהייתי שם זמן מה.
אמנם הצטיידנו בארץ בכמות מסחרית של פורמולה לתינוקת שעשוייה
מסויה (בתנו היתה אלרגית למוצרי חלב בינקותה), אבל לאחר כמה
חודשים, המלאי שהבאנו הלך והתדלדל. חשבנו לעצמנו, מה הבעיה,
ניכנס לבית-מרקחת יפני ונקנה פורמולה מסויה, כמו שעשינו בארץ.
רק שזה לא היה כל כך פשוט. בבית המרקחת הראשון שנכנסנו אליו
המוכר
שביקשנו ממנו את המוצר, לא הבין מה אנחנו רוצים. הצטיידנו
במילון אנגלי יפני וצעדנו אליו שנית. גם לאחר שראה את המלה
סויה ביפנית ואת המלה פורמולה לתינוק לא הבין מה אנחנו מחפשים
אצלו. כנראה שלא היה לו בבית המרקחת מוצר כזה, אבל בניגוד
לישראל בה רוקח טיפוסי ישמח להגיד "אין לי" אם אין לו, ביפן לא
מנומס להגיד ללקוח "אין לי". אז לא אומרים כלום. לא כן ולא לא.
פשוט ממתינים בסבלנות עד שהנודניק יבין לבד שמכאן לא תצא
הישועה...
בלית ברירה כיתתנו את רגלינו לבית המרקחת האמריקאי שברובע אחר
בטוקיו. שם כמובן מצאנו את המוצר הנדרש. קנינו קופסה אחת ממנו
וחזרנו איתה כשהתרוקנה לבית המרקחת הראשון. כמובן שהיה להם את
המוצרבכמויות גדולות, הם רק לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם,
בצאתם מנקודת הנחה שאנחנו זרים ולכן הם לא מסוגלים בכלל לתקשר
איתנו בשום שפה. כמובן שעל כושר אילתור מיותר בכלל לדבר...
כושר אילתור הוא המצאה ייחודית לישראלים כמובן.
(המשך יבוא)