איך אני סופגת הכל יותר טוב כשאת כאן..
החיים פחות שורטים בי,
ואני מתמסרת לפנטזיה המוגנת.
אני
ואת
שתי ילדות בועה.
אני מלווה אותך אל הטיסה
ובדרך מבן גוריון רואה את השילוט-
"ירושלים" או "תל אביב"
סעי מכאן סעי לכאן
ואף שלט לא אומר-
"יהיה בסדר..."
רוצה שלט-
אל "הרחם".
אני אדהר אליו הלילה
יהיה לי פחות רע.
ורק נזכרת איך תיארת לי מה הרגשת
כשהיינו בארצות שונות
הרגשת שאין חיים בלעדי,ואני
ללילה אחד מבינה..רקמות
זה הכל עניין של רקמות.
אני ואת חולקות תאים משותפים
פלזמה של אהבה עוטפת את פצעינו
אם נניח ידיים צמודות
נגלה שקווי חיינו ממשיכים לפס אחד ארוך
כמה זה מוזר..
אני מפחדת
מהתחושה הקשה שעולה בי
כשאני מסובבת את גבי
ואת נבלעת בכבש המטוס
כי באותו רגע העולם נהיה לי קר.
כל
כך
קר. |