אני אף פעם לא הבנתי מה זה בדיוק שראיתי בו.
הוא לא היה יפה יותר מהשאר, לא היה חמוד במיוחד, לא היה שום
דבר מיוחד בעיניים שלו...אבל עדיין רציתי אותו.
מהרגע הראשון שראיתי אותו חשבתי שהוא חמוד אבל ברגע שהוא התחיל
לדבר- הכל נשכח.
הוא היה מעצבן. וטורדני. כל כך מתפלסף. כל כך מתנשא בדיבורו,
ביחסו... אבל עדיין רציתי אותו.
עד כמה שאכחיש אני יודעת בתוך תוכי  שרציתי אותו, לאורך כל
הריבים, מלחמות הכריות, הבייגלה והכוסות.
אבל הוא היה מעולם אחר. הוא היה שונה ממני. אחר. לא היה לנו
סיכוי. לא היה שום דבר שחיבר בינינו. לא הייתה בינינו שום
התאמה. תחומי העיניין שלנו סתרו זה את זה. והשקפת העולם... אין
בכלל על מה לדבר.
ובכל זאת דיברנו שעות על גבי שעות, דרך המחשב. אני והוא. הוא
ואני. ואנחנו. וכולם צחקו. אמרו שאנו טיפשים. למה דווקא דרך
המחשב? הרי אתם מכירים...
היו לנו שיחות שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה, דיברנו על הכל
מכל. ונהניתי... כמה שנהניתי.... לדבר איתו. דרך המחשב.
הרגשתי, במידה מסויימת, מחוברת אליו.... אבל הוא לא אליי. הוא
לא חשב עליי. הייתי סתם עוד אחת.
ובאמת לא הייתי יפה במיוחד, מעניינת במיוחד, מחדשת במיוחד,
חכמה במיוחד, כשרונית במיוחד... לא הייתי מיוחדת במיוחד.
דיברנו רק דרך המחשב. ומדי פעם , במסיבות של כל החברים, היינו
שותפים למלחמות הכריות, הבייגלה והכוסות.
כולם ראו את זה, חוץ משנינו. היינו עסוקים בלריב. היינו עסוקים
בלכעוס ולא הבנו. לא ראינו את מה שעמד מלפנינו בצורה כל כך
ברורה...
ובבי"ס לא התקרבנו. לא נגענו. לא דיברנו. אבל שנינו ראינו.
מדי פעם הייתי עולה לכתה שלו...אבל הוא לא הבין... ואז אני
הבנתי.
ידעתי שאני רוצה אותו.
אבל הוא היה מעולם אחר. שונה ממני. לא היה סיכוי. לא היה דבר
שחיבר בינינו...
וככה זה נמשך... עד שערב אחד זה קרה....
הודות למי שהיתה חברה טובה.
וכבר עברה מאז אותו ערב חצי שנה ועדיין איני יודעת מה בו אני
רואה.

הוא לא יפה יותר מהשאר, לא חמוד במיוחד, אין שום דבר מיוחד
בעיניים שלו... חוץ מהניצוץ... והחיוך ששמור רק לי.

מלחמות הכריות, הבייגלה והכוסות לא נפסקה אבל עכשיו שנינו
יודעים שזוהי אהבה.