בעת שרוח קרירה נשבה מן החלון,
כמו בשבילנו, אני ואתה,
שנתיגענו כבר מן הלהט והחום,
נאלמנו דום אחד אל מול השניה.
גופתינו תחת כסות בדים מעיקים,
דורשים קירבה, דורשים מגע.
דורשים את תפוח הדעת,
כאדם וחוה שמאסו אז,
באי הידיעה.

גשם של טיפות מים מינרלים
מרפה את חושי, מעלה צחוק מתוכי.
באצבעות מהולות שמן זך
ידיי מטיילות בנבכי גופך,
מחפשות תשובות בגופך העדין,
אשר רבים מסודותיו עודם נסתרים מפני.

אנחנו שנינו,
נוגסים בתפוח.
בכל פעם נגיסה קטנטנה,
מלאי תקווה ותחינה, שלא יגמר.
לעולם.
האם כך הרגיש אדם?
האם ככה הרגישה חוה?