אני צועד על השביל, לפני אני כבר יכול להבחין בצריף המכבסה
הירוק.
באופן מוזר רמת הביטחון העצמי שלי יורדת ככל שאני מתקרב לצריף
העץ הישן, מדובר ממש ביחס ישר כך שאיך שאני מגיע לדלת אני פשוט
מסתובב ומתחיל ללכת חזרה. ככל שאני מתרחק רמת הביטחון  שלי שוב
עולה, אז אחרי שלוש מאות מטר, בערך במרכז הקיבוץ אני מרגיש
מספיק אמיץ בשביל לנסות עוד פעם, אבל כלום, אני מגיע עד לדלת
ושוב הפחד הזה, אין לי הסבר לתופעה, מבחינתי זה משהו שדומה
למשולש ברמודה, אם הייתי מטוס בטח הייתי מתרסק.

כתם הקפה התפשט על סדין הסאטן  הלבן כאילו היה מבחן רורשך
משונה, היה לי קצת עצוב על המצעים, בכל זאת שמרתי אותם
להזדמנות מיוחדת. עכשיו הגיעה ההזדמנות, מצאתי לסט את השימוש
האולטימטיבי.

רציתי שהפעם הראשונה תהיה מושלמת, מצעי סאטן לבנים, אור נרות
צהבהב, מוסיקה רומנטית ברקע וכמובן הבחורה המושלמת, בחורה כמו
שרואים בסרטים הרומנטיים שמקרינים מאוחר בלילה בטלוויזיה.
היה לי הרבה זמן לתכנן את הרגע, מה זה הרבה זמן, שנים.
איכשהו קרה שלא הצלחתי לפגוש את נערת החלומות שלי ובפעמים
שפגשתי אותה הסתבר שהיא בדיוק בדרך לחלום של מישהו אחר.
בנרות השתמשתי לניילן תחבושות אישיות בטירונות, את המוסיקה
עדכנתי מניו וייב בריטי לגראנג'  אמריקאי ועל המצעים שפכתי
קפה.

נמאס לי לחכות למושלמת החלטתי לעשות מעשה.

במשק כבר די הרבה זמן רצות שמועות על ציפי מהמכבסה.
ציפי, גרושה נאה בת ארבעים, גוף שמור וציצי מספיק קטן בשביל
שחוקי הגרביטציה ומשא החיים עוד לא נתנו בו את אותותיו, עם
ציפי זה עניין בטוח, עברה הלחישה בין החבר'ה.

סיפור הכיסוי היה פשוט להחריד: בטעות הכתמתי את הסט החביב על
אמא ולטובת כל הנוגעים בדבר רצוי לסלק בהקדם את הראיות ולכן
אני מגיע למכבסה באופן אישי ובהול בתקווה שציפי תרעיף עלי את
חסדיה.

תכניות הן דבר מצוין, את ציפי מהמכבסה לא פגשתי באותו יום, את
המצעים כיבסתי בעצמי, הכתם נשאר.

לא מעט זמן חלף מאז, המצעים חזרו לשמש ביעדם המקורי ואני למדתי
לא להאמין לפרסומות של אבקות כביסה ולכל מני שטויות רומנטיות
שמקרינים מאוחר בלילה בטלוויזיה.