הלבן הגדול כבר לא חלק לגמרי, ובכל רגע שעובר הוא עוד לבן פחות
ופחות.
קודים משונים רצים לי מול העיניים, מספרי קורסים, ציונים,
שעות, כתובות אי פי, כתובות של אתרים. הכל מתערבב למספרים
קטנים וגדולים שמשתוללים מולי, מסתירים לי את העולם. אני מושיט
יד לתפוס אחד מהם, ואחרים מופיעים על ידיי, על רגליי, על ראשי,
על כל גופי. אני רץ כשאת מתקרבת, בנויה מספרות סגולות בוהקות,
אשר שורפות את עיני, מאיימות להכניס אותי לסדר אורדינלי.
מספר אישי, תעודת זהות, מספר רשיון נהיגה, אני מנסה לזכור אחד
מהם, מתערבב באחרים, קוד קורס ששים ושש, אני מתאמץ לא לשכוח,
מתבלבל, ששים ושש זה ציון, או התחלה של המספר האישי. כבר לא
יודע, ואת עדיין רצה, נעמדת מתחתי, נעמדת מעלי, אטומים קטנים
מפוזרים מסביבי, גם את אטום. לא, את מספרים, אני נאבק כדי
לזכור. קוד קורס, צריך להרשם, אולי רק צריך ציון. אני כבר לא
יודע.

שש עשרה אפס אפס, מה זה אומר? אולי קבעתי משהו בארבע, אולי זה
הקוד קורס, כן, עכשיו אני זוכר. או שזו את, אבל את רק אטומים,
את לא מספרים, או שכן. מספר מקועקע על היד, לא, על התחת, את
פרה, עכשיו אני נזכר. סבתא עם היד, את עם התחת, ואני עם המספר
האישי, מתחת לאדמה, בחול, קבור.
אני רושם מספרים על דף לבן, בהתחלה הוא ריק, חלק, עכשיו הלבן
נעלם מאחורי השחור, בכתב יד לא ברור, ואולי השבע הוא אחד, זה
לא משנה, אני לא זוכר למה שייך המספר הזה.

כעת הדף כבר שחור לגמרי. אני זוכר שחור, חושך, רקדנו בלילה,
החזקת בידי, הרגשתי זרמים, אולי דמיינתי, לחשת לי משהו, זה היה
הקוד קורס, או האי פי שלך, אבל מה זה אומר, למה לחשת לי אותו.
או שאולי לחשת שאת אוהבת, ומה זה אומר? שהאטומים שלך רוצים
להרגיש את האטומים שלי בתוכם, או שהמספרים שלי התעייפו והם
רוצים לנוח על שלך. נישקת אותי, הרגשתי שפתיים, אבל לא, אלה רק
חלקיקים, אני לא אוהב, אין אהבה, והלילה חשוך, בלי שום אור,
בלי קרניים שנוגעות בנו ומלטפות, בלי חול רך שאפשר לשכב עליו,
בלי ים שאפשר לטבוע בו.

ירדת לי, שמת את הזין שלי בפה שלך, מה זה אומר, שאת אוהבת,
שאכפת לך ממני, מה יצא לך מזה. אני מנסה להיזכר איך הרגשתי, אך
קשה לדעת, הפסקול דומם והפרצוף שלך מטושטש, מישהו צנזר, אולי
אני, אבל למה. החלון נסגר עוד מעט, אני לא זוכר מתי, צריך
להירשם לפני שאני מאבד את ההזדמנות, אולי לא צריך, אולי אני
רוצה לטוס, אבל איך עושים את זה. איך עוצרים חיים שלמים
וחומקים מאחוריהם למקום אחר.

מסך ברזל עמום עומד מאחורי כל רגע, ולי היה נדמה שהרגע עומד
מאחורי המסך, וגם אנחנו נעלמים בתוכו לרגע. לא רואים את השמיים
מבעד לתקרה, וגם לא רואים את התקרה מבעד לעצמנו. רק מתמזגים
בלי לילה ובלי כוכבים, אפילו בלי שמיים ובלי אור.

שש עשרה אפס אפס, אני נזכר, חרטתי את זה בראשי, זו השעה שהחלון
נסגר, יש לי עוד רבע שעה, אבל מה הקוד קורס, ששים ושש. או שזה
הציון, אבל אין ציון,עוד לא עשיתי את הקורס, אז זהו, זה הקוד.
אני צריך להכניס תעודת זהות, יש לי המון ספרות בראש, אבל הן
בטח המספר האישי, או שאין לי מספר אישי, לא עשיתי צבא. או שכן
עשיתי. לא יודע.
אני מחפש את  המספר הנכון למלא בשדה שנפתח מולי, אבל איך אני
אדע באיזה לבחור. אני מנסה, הודעת שגיאה מופיעה מולי, אני מביט
הצידה, אלפי מספרים רוקדים מול עיני, כמו שאנחנו רקדנו, אז
בלילה החשוך. החזקת בידי, או שלא החזקת, ישר ירדת לי, וגמרתי
לך בפה. ביקשתי סליחה, באמת לא התכוונתי, אני יודע שרציתי אבל
ניסיתי להתאפק, או שרק עשיתי כאילו אני מתאפק. אני בוחר שישה
מספרים מהבלאגן ורושם אותם, צדקתי. זה המספר. אני נרשם לקורס,
אני מקבל אישור. עם מחשבים יותר קל, לא צריך להסביר, רק לבחור
מספרים.

האטומים שלי התפזרו בפה שלך, והייתה לך בחילה. גם לי הייתה,
תפסתי בשיער שלך, ונגעלתי. אני מנסה להיזכר איפה זה היה, אבל
קשה לראות כי חשוך, אני עובר לניחוש השעה, עשרים ושתיים אפס
אפס, או שהספרות האלה הן ההתחלה של המספר שלך, ההוא שרשום לך
על התחת, או שהוא לא רשום ואני רשמתי, באותו יום, אחרי שהקאת,
או לפני שהקאת, אחרי שתפסתי בשיער, או שתפסתי לך בשיער כשהקאת
ורק אז רשמתי את המספר. אם בכלל רשמתי אותו. אם בכלל ירדת לי,
חבל שלא, הייתי גומר לך בפה, תמיד רציתי. אבל האטומים שלי
אוהבים אותך, ולפעמים גם אני אוהב, אבל אני בורח, כי את רצה
מולי, ואני מפחד, את מגיחה מבעד למספרים ונוגעת בי, ואני לא
מחשב, אי אפשר לעשות לי את זה. אז אני רץ. וגם את רצה. על
החוף, אבל לא רואים שזה חוף, בגלל שחשוך. אני יודע שחשוך, כי
אני כיביתי את האור, אבל איך כיביתי אם זה בחוף, כנראה שזה היה
אצלי בחדר. נכון. אצלי בחדר. על המיטה. ואחר כך שכבנו. ואני
רצתי. או שאת רצת קודם ואני רציתי לתפוס אותך. ואת כולך אטומים
ואני כולי מספרים. ממה ברחת, למה רדפתי.

וראיתי את הספרות הסגולות שלך מתרחקות ממני, ראיתי את הדף הופך
לשחור ונעלם, ראיתי את הים שלא היינו בו, ואת הזרע שלי בפה
שלך, ואז על החול, כשירקת אותו.
וראיתי אותך וראיתי אותי, ואז התפזרנו, בחוף, וראיתי אותי חולם
שאנחנו אטומים, מתמזגים בשמיים שלא קיימים, הולך לאיבוד בתוך
אלפי מספרים, מתהדה בתוכם, לא רואה את האור.
וראיתי אותי נעלם בתוך הדף השחור.