וככה זה התחיל, וככה זה נגמר. זה אחד מהימים שאתה מרגיש מזה
חרא, פשוט מת לבעוט בעצמך ובכל מי שמסביב. זה מהימים שאתה חוזר
ואומר "חבל שהתעוררתי" אבל כמובן שאחרי שאמרת את זה כ"כ הרבה
פעמים זה כבר לא רציני. אז אתה ממשיך לקלל את כולם וחוזר לחדר
קצת לרחם על עצמך. "הנה מתחיל לו עוד רגע של דכאון" איזה קול
מציק לך מעבר לכתף, רק שאתה לא מסתובב לראות מי זה כי אתה כבר
יודע. "אל תדאג, מחר בבוקר תשכח מהכל" הקול ממשיך להציק והפעם
קצת יותר חזק. למרות שאתה יודע שהקול צודק אתה מעדיף לשכב כמו
אדם נטול חיים על המיטה ולחשוב אילו חיים היו לך אם היית בוחר
בדרך אחרת, אם לא היית לפני כמה שנים אומר מילה, או אם כן היית
פותח את הפה ואומר משהו. בונה לך פנטזיה ובורח מהמציאות לחפש
לך עולם אחר.
כמו איזה חלום בהקיץ אבל יותר חזק, זאת אשליה. זאת משאלה. ואתה
חושב איזה כיף יהיה לקום בבוקר שמח, ולא להיות מוגבל באיזושהי
פעילות חברתית/לימודית שמסיבה לא ידועה (בינתיים) היא מעוגנת
בחוק.

והבוקר הגיע, ואתה לא קם מאושר. והערב הגיע ואתה עדיין לא
מאושר. והבוקר שאחרי הגיע, והערב שאחרי הגיע והקול שב ומהדהד
בראשך "בבוקר תשכח מהכל". כששמעת זאת בפעם הראשונה למרות
שהתעלמת היו בך ניצוצות של אמונה. אבל עכשיו, כשעברו כ"כ הרבה
בקרים הניצוצות גוועו לאיטם ונשאר רק ההד של הקול המציק שעכשיו
גורם לך לכעוס. לאיטו הקול נובל ברקע ובמקומו צומח קול חדש,
קול חזק, רועם והרבה יותר מציק. זהו קול שונה, אחד מאלה שאתה
לא בטוח שקיימים וגם כשאתה נוכח לדעת שכן עדיין מרחפים בבטן
פרפרים של ספק.

"תשכח מהכל, פשוט תסיים את זה" הקול שב ואומר בטון כועס.
"בבוקר זה לא יעבור, רק חושך יסדר את המצב" הקול צועק והפעם לא
מעבר לכתף ולא ליד, אלא בתוך. הקול כ"כ חזק שאתה מפחד להקשיב
ומפחד להגיב.
אבל בלית ברירה לאיטך אתה מבין שהקול צודק, העובדות דיברו בעד
עצמן ועכשיו הגיע הזמן לנסות גישה חדשה. רק שאתה לא יודע שהפעם
אין דרך חזרה. אתה לא יודע שהחושך לא מעוגן בחוק, שהחושך לא
אשליה והחושך לא משאלה. לאט לאט אתה מפנה מבטך אחורה ומבין
שמכאן אין בחירה, אין רצון ואין החלטה. העיניים נעצמות והקול
שב ומהדהד ונמוג יחד איתך. "עכשיו אתה בחושך, ומהחושך אין
חזרה"