דיאלוג מריר
[ספרן זקן יושב בספריה בשעות הלילה המאוחרות, לפניו דלפק,
מאחוריו מדפים, ולימינו מכונת צילום ישנה. בימין הבמה נמצאת
דלת הכניסה, ובצידה השמאלי חלון זכוכית גדול. הוא לוגם ברעש
כוס מים חמים בצבע אדמדם בהיר מאוד, וטובל בה בסקוויט. השעון
מראה את השעה רבע לאחת עשרה]
ספרן: [לקהל] קר בספריה בלילות, וקר עוד יותר בחוץ. את
הצינה המפכה בין המדפים אני מגרש באמצעות כוסות תה דלוחות.
כוסות התה הדלוחות שלי חסרות סוכר וצבע, ואני משתמש מזה כחמש
שנים באותו שקיק תה קרוע. הפעם הראשונה שבה איבד השקיק את
בתוליו במים הפושרים, הייתה כאשר מצאתי אותו בקופסת תיונים
ריקה. התה שהכנתי בו היה נהדר. תה שראוי למלכת אנגליה לשתות.
מאז אני מנסה לשחזר את הטעם הראשון ההוא, כי שקיק מנצח לא
מחליפים. למרות שכבר בפעם השניה שניסיתי להכין את אותו תה
משובח לא השגתי תוצאות מרשימות, אני עדיין מנסה, כי מי יודע
מתי שקיקי יצליח להגיע להישגי העבר המרשימים שלו? אני מעודד
אותו לפני טקס התה שלי, כי אחרי חמש שנים של היכרות, יש ביננו
קשר אמיץ - אבל בלי הרבה מיץ. "אתה יכול", אני צועק לשקיק שלי,
"אתה יכול הפעם, ואתה תצליח". אבל הוא לא משתכנע, ואני מתנחם
כל פעם בבסקוויט. אני קורא לו שמוליק, והוא לא קורה כלום.
[מימין הבמה נכנסת סטודנטית צעירה, נוטפת מים. היא מנערת
מטריה קטנטנה, ושולפת קלסר אדום מתוך מעיל הגשם שלה]
ספרן: [לתיון] אמרתי לך שאין צדק בעולם, שמוליק? כל היום
הספריה הייתה פתוחה, ואף אחד לא הגיע. ועכשיו, רבע שעה לפני
שאנחנו סוגרים והולכים לבלוע מוקסיפן, מגיעה המיידלע כדי
להפריע לנו לשתות תה.
סטודנטית: אני רוצה להשתמש במכונת הצילום.
ספרן: אי אפשר.
סטודנטית: למה?
ספרן: ככה.
סטודנטית: אתה יכול לעזור לי להפעיל אותה?
ספרן: לא.
סטודנטית: [לקהל] מרפי ואני חיים זה לצד זו שנים רבות. שני
שטיחים הרסתי בעזרת פרוסה עם חמאת בוטנים, והנה, לא נוטש אותי
מרפי, ימח שמו, גם בזמן לימודי באוניברסיטה.
ספרן: [לוגם ברעש]
סטודנטית: אני חייבת את מכונת הצילום.
ספרן: ואני חייב לטפל בפרוסטטה שלי.
סטודנטית: יש כאן סתירה? [מתקרבת לעברו]
ספרן: אם תתקרבי יותר מדי, סביר להניח שתהיה.
סטודנטית: למה אתה כל כך עויין אלי?
ספרן: כי אני איש מאוד מאוד לא נחמד. [לקהל] אני איש מריר
ואומלל, שחי בבדידות איומה. ספרים אני לא יכול לקרוא כי אני
נרדם באמצע, טלויזיה אני לא רואה, כי זה מכאיב לי באישונים
וגורם לי למגרנות. גם מהספריה אני לא יוצא, כי הברכיים שלי
מלאות מים ונושאות אותי בקושי רב. אני ישן במקום האפלולי הזה
בלית ברירה, מכבה את האור בלילות ונוחר בכסא שלי. את צרכי אני
עושה בסל הניירות שלידי, והללו מתאדים עד הבוקר, מכאן הארומה
המיוחדת של הספריה. [לסטודנטית] לכי מפה, חולירע.
סטודנטית: יש לי בחינה ביום ראשון, ואני חייבת לצלם את החומר
הזה.
ספרן: מה זה 'חייבת'? מה זאת 'בחינה'? האם הבחינה הזאת תגרע
או תוסיף למישהו? האם אותו חומר מטופש, שיעלה על עוד עץ מת
גרוס ודחוס, שאת קוראת לו בהתחסדות 'דף', יתרום משהו להצלחה
המפוקפקת או הכשלון הסביר יותר בבחינה המצורעת שלך? יש איזו
הצדקה לכך, שמי מן האלמנטים שפרטתי עכשיו, יגרום לך להתפרץ
לתוך מקום עבודתי ולהחריד את טקס התה שלי?
סטודנטית: [לקהל] אני אשה רעה ונקמנית. את דרכי
לאוניברסיטה סללתי בדרכי רמאות ושקר, ואת הפסיכומטרי עברתי
באמצעות העתקות נרחבות ושיחוד הסבתות המעופשות שמשגיחות עליהן.
[לספרן] אני לא חייבת לך דין וחשבון, ולמעשה אני יכולה לירוק
עליך. המקום שלו אתה קורא מקום עבודה, הנו מקום ציבורי, בו אתה
חייב על פי חוק לתת שרות לציבור - משמע אני. הנפיחות הקולניות
שלך לא מעניינות איש מלבדך, ואני, ברשותך, לא אתן לגחמת לילה
מאוחרת של סנילי פאתטי להפריע לי במהלך לימודי המשפטים.
ספרן: [לקהל] והנה מגיחה לה עוד 'גרוייסה פרופסורית'
לעולמי השומם. היא מתנשאת עלי, ובצדק. [לסטודנטית] צאי
מהספריה לפני שאתרגז.
סטודנטית: [לקהל] הוא אדם אבוד. גמור. כל חייו עבד כמו
חמור, והנה, בעת זקנה, זהו הסטטוס אליו הגיע. זה רק הוא,
והבסקוויט. הוא לא אדם, והוא אינה אישיות, הוא איש עם בסקוויט.
אם אקח ממנו את הבסקוויט, מה יהה עליו אז? הגדרה עצמית לא תהיה
לו, ועל כן בוודאי יעלם. [לספרן] גם אני רעבה. [לוקחת ממנו
את הבסקוויט, ואוכלת בזריזות]
ספרן: [לקהל] היא ילדה מטומטמת. מה חשבה לה? שאם תקח ממני
את הבסקוויט אמוג ואעלם? לפני שנים מספר, ייתכן ותרחיש זה היה
מתגשם. אבל היום, המצב הוא אחר בתכלית. [שולף שוקר שחור
ומחשמל את הסטודנטית, היא קופצת ממקומה] הטכנולוגיה בשירות
הספרן. השוקר שלי הוא החבר הכי טוב שלי. אחרי שמוליק. לשוקר
שלי קוראים שוקי. בלילה הוא ישן עם שמוליק.
סטודנטית: [לקהל] הספרן העלוב רואה עצמו חזק לפתע. הוא
מתנשא באמצעות מכשיר אלקטרוני זול, המהווה תחליף ליכולתו
הגופנית הירודה. אבל הוא עדיין אבוד. אני במצב אחר. תהום פעורה
ביני ובינו. חיי עוד לפני, ואגשים אותם בצורה מוצלחת. התחת שלו
מנוון מישיבה, ואילו אני חטובה ונמרצת, בעלת כאב בעכוז ממקור
שונה.
ספרן: לכי מפה. אינך רצויה כאן. שוקי דרוך ומוכן לפעולה, אז
בואי ונסכים שאני המנצח.
סטודנטית: [לקהל] גם לי חברה טובה משלי. שמה גזית. [שולפת
מיכל ספריי מתיק הצד שלה, ומרססת גז מדמיע לתוך עיני הספרן.
הספרן צועק ומתמוטט מאחורי השולחן כך שאינו נראה עוד. היא
ניגשת למכונת הצילום ומנסה להפעילה. המכונה מקולקלת. לקהל] אם
היה אומר אותו ספרן שהמכונה אצלו מקולקלת, הייתי מחייכת בנימוס
עוד בתחילת המפגש ונעלמת. כל האירוע הבלתי נעים היה נמנע
מלכתחילה. אבל לא. הוא בחר בדרך הקשה. מדוע?
[מכונת הצילום נעורה לפתע ומתחילה לטרטר. אצבעותיה של
הסטודנטית נתפסות בפתח הזנת הדפים, והיא נשאבת לתוכה. המכונה
רועדת ומקפצת תוך פליטת עשן בהיר, ולבסוף הסטודנטית נורית
מצידה השני, ועפה בצרחה מחוץ לבמה דרך החלון המתנפץ ברעש]
ספרן: [לקהל, עודו חבוי מאחורי השולחן, צועק בקול מנצחים]
בשביל הסיפוק! [שולח יד ועוד יד, עד שמתיישב שוב בכסאו]
בשביל תחושת הנצחון ושבירת השיגרה. כן, אני אדם מאוד מאוד לא
נחמד. שמוליק אכן ריגוש תמידי, וכך גם שוקי והבסקוויט. אבל
צילה, מכונת הצילום הממולכדת שלי, היא זו שבאמת מאירה את חיי,
ומעניקה להם משמעות ערכית - ובידורית! [מתמתח] תוך מספר דקות
יתפזר העשן, ואני אירדם בכסאי. [מכבה את האור] ומחר שוב
אזמין זגג, ואתלונן על חוליגנים מקומיים.
- מסך - |
