רק אני והמסך הריק. כמו מול מסגרת ריקה ללא מברשת ביד. רק
דמיון. רק אני ואני אחר נמצאים כאן כדי למלא את התמונה במילים.
לתת לצבע לדלוף החוצה למשפטים שיביעו צורות ומקומות ודמויות
בתנועה. לפרוש על הבד ביד מאוזנת ויציבה מראה נוף מהמעגל שדנטה
לא העיז אפילו לציין. וכמה שהוא העיז!
העין תעקוב אחרי קו הרקיע, המחשבה תציין את השמש מאחורי עננים
בהירים וקלושים, ברקיע בוער ואדום. מתחת לרקיע העין תתמקד
במצוק רחב שיפרש לרוחב מרכז התמונה. המחשבה תתהה על מדוע
מפוזרים כל כך הרבה חפצים יום יומיים, שעונים, כורסא, מטרייה,
עותק מהוה של ההוביט של ג'.ר.ר. טולקין, סוודר חום ספוג מים,
בגובה קצהו של מפל ענק שישפך מעל הצוק אל מרגלותיו. העין תמצא
תנועה של החפצים, אך הדעת תהסס. בתוך המפל תעמוד דמות שתקרא
תגר והדעת והעין והמחשבה יבלעו בה כאילו כל שאר הנוף מיועד רק
לשרת דמות של אישה. במרכז המפל, לא נופלת. לא עולה. צפה בעומק
המים. מרחפת באוויר. היא מרכזת מעליה את הקרניים האחרונות של
השמש שהדעת טוענת " תשקע מעל שלושתנו ועליה, אם היא רק תזוז!".
והכל קפוא במקומו, והכל ממתינים לתחילת התנועה.
ושם רקום על המסגרת, והעין שוכחת את מקומו. "באוויר"

על גשר מברזל, שמי דמויות עומדות. מאחוריו אפשר לראות שהכתפיים
שלו מכווצות לשתי גבעות קטנות. היא עומדת, רגל אחת קדימה, וכל
תו מקו המתאר שלה דורש תשומת לב. והוא נסוג אחורה, אבל היד שלו
מרחפת באוויר מולה. והיא?
הידיים שלה מאוגרפות לצדי המותניים, והיא לא רואה מה שהוא
רואה. והוא לא רואה מה שהיא רואה. ושניהם כאילו לא שם. והשמש
קופחת, והנהר זורם, והם לא מתקרבים, ולא מתרחקים.

בשתי ידיים חפונים שברים. חתיכות זכוכית מעורבות בדם, והצורה
שהייתה להם פעם מזכירה לב. והידיים לוחצות, והדם זולג. ושברים
הם שברים. תלחץ כמה שרק תרצה, אתה רק תחתך, אבל להדביק אותם
ביחד כבר לא תוכל.

הוא מחובר באינפוזיה. דרך האוזן. ישר לכל העולם. ורעש סטטי
בעיניים כי הקליטה בערוץ שמונה דפוקה. והשיערות שלו סומרות
מהדברים שהוא שומע בחדשות, באופרה ובערוץ הילדים ו - RTL .
ושפופרת טלפון תלויה לו על האוזן לחבר אותו לכל מי שהוא פעם
הכיר, ולכל מה שהוא רוצה להזמין הביתה; מכשיר סודה, ויברטור
לאישתו שתעזוב אותו בשקט, וסט כוסות של אומן מת - חדש. וחיוך
גדול כי הוא הוזה. הוא מרחף אז אל תנסי לדבר איתו. וטוב לא
ככה. AVANTI!!! תסגרי לו את החשמל ושיתחיל לחיות סוף סוף!