היום עשינו את המסע השנתי והעצוב אליך. כמו בכל מסע שכזה,
הדמעות שלטו. עכשיו מתנגן לו איזה שיר עצוב ברקע, שמזכיר לי
אותך.
מזכיר לי את הכאב שמחלחל עמוק בתוכי אל מחילות של רגשות המחנק,
הגעגוע והשתיקה, הכאב שמתעצם בכל דקה שעוברת.
שלכת אדומה וצהובה נופלת עכשיו על תקוות ישנות, מצטברת לערמה
שמכסה את הדמעות. הגשם שמטפטף מתוך עיני מלאכים עצובות מרטיב
קצת את הנוף, מזכיר את האנושיות הטהורה ששררה כשאתה עוד היית
כאן.
מבטי מוכתם בעננים שחורים שמכסים על הכל, מעוורים את התחושות,
מעמעמים את המחשבות, אך העצב תמיד חזק מהם, מסיבה לא ידועה.
ילדים עם אמירות תמימות כל כך מעציבים עשרות אנשים במתיקותם,
בחיות שלהם, בשמחתם- כי אתה לא כאן לשמוע אותם, לראות אותם,
להרגיש.
רסיסים של געגוע ממלאים את האוויר ומציפים את כל מה שנותר
אחריך- אבן מוצקה, פרחים ירוקים, נר נשמה, והמון כאב.
כולם עומדים סביבך, אך אתה כל כך רחוק, מסרב לחזור אלינו,
משותק.
מרגישה את מבטך המרגיע, משרה הביטחון, מאחוריי.  אני יודעת
שאתה משגיח עליהם, ואתה כאן. אתה תמיד תהיה כאן, בתוך לבבות
כאובים שנושאים אותך אתם תמיד.
ירח עולה, והשתיקה חוזרת, ואתה הדמעות. ברקע מתנגן לו איזה שיר
עצוב, שמזכיר לי אותך.



מוקדש למישהו שמאוד אהבתי, ויישאר בלבי מלא הגעגועים לנצח...