כל פעם שהייתי רואה אותה, הייתי יוצאת מהמציאות.
עוברת לעולם אחר, עולם משלי, שבו אני משייטת באיטיות בין עננים
כשכוכבים מנצנצים מעליי, הולכת ולא מפסיקה לרגע- אל עבר ארמון
השן הנכסף, שם היא נמצאת.

בפעם הראשונה שראיתי אותה היא ישבה על המדרגות בכניסה לבניין
לבד, עיניה תקועות בנעליים שלה ולא זזות. בעיניי זה היה מאוד
חינני. תוך שניות נתמלאתי הרגשה מוזרה, עיניי נעצמו מאליהן
ומצאתי את עצמי משייטת בין העננים, כשבמקום כוכב הצפון- דמותה
מעליי.

ההרגשה השמיימית נסתיימה כשפקחתי את עיניי וגיליתי שאני שכובה
על הרצפה כשמולי קיר, וסביבי אלפי פיות מלגלגים ומצחקקים. עושה
רושם שזה היה הדבר שהסיט את מבטה מנעליה, גרר אותו אל פצועת
התקרית המופתעת וסחט ממנה צחוק. אבל במקום להיעלב, חשבתי רק
כמה צחוקה הוא כמוסיקה לאוזניי וחיוכה כקרן אור בודדה ביום
סגריר.

בפעם השנייה שראיתי אותה, היא שוחחה עם חברה, שעונה על דלת
הכיתה, משחקת בשיערה ובליבי.
עמדתי שם, מוקסמת- אבל בעצם שייטתי בשמים, מונעת כנחש על-ידי
חליל הקסם שהוא בעצם קולה. לא רציתי שזה ייגמר, אבל כדרכו של
כל רגע קטן של אושר זה נגמר. ואני מצאתי את עצמי עומדת לבד
במסדרון. המורה סירבה להכניס אותי לשיעור. לי זה היה עסק שולי.
ישבתי מול הכיתה שלה, מדמיינת אותה אומרת דבר חוכמה ואת המורה
משבחת אותה. היא מחייכת, וכולם מחייכים בעקבותיה.
העננים, הכוכבים, השמיים, הרוחות ואני.

ככל שראיתי אותה יותר, כך עולמי גדל.
נישאתי על כנפי רוח ים, והיא יושבת על כוכב. נסחפתי עם הגלים,
ונותרתי חסרת כל על חופיה.
קטפתי פרח מהשדה האדום, הפרחתי אותו לאויר בעזרת נשיקה, וצפיתי
בו בקנאה, כשהוא עף לארמון השן.
וככל שעולמי גדל, כך המציאות איכזבה והרסה.
השליטה הלכה ממני. המיקוד בדבר אחד בלבד אילץ אותי לשלם את
המחיר. בתאונות מקריות וקולות הלעג, בהתנהגויות מוזרות ומבטים
תוהים, ובהתמכרות לדמיון וזניחת המציאות.
עולם הדמיון גילה נערה חזקה, אוהבת, לעיתים נאהבת, בטוחה
בעצמה.
עולם המציאות גילה נערה שבורה, נלעגת, מופנמת יתר על המידה
ותשושה פיזית.
דקותיי ושעותיי, שהצטברו לימיי ולילולתיי, שעד מהרה הפכה
לשבועותיי וחודשיי, עברו בעולם שלי, איתה.
לא הייתי לבד, הייתי איתה.
עיניי פקוחות לרווחה, פי מדבר ומוחי חושב, אך רק דבר אחד אני
רואה- דמותה המחייכת העומדת מולי, נוגעת לא נוגעת, מלחשת ואט
אט נעלמת.

לראות אותה הפך מהות קיומי. הכרזתי עצמי כמלאך השומר עליה.
לפעמים הרגשתי כאסירה בעולמי שלי, יושבת תחת שמיים שחורים עם
כוכב יחיד, שעד מהרה מתגלה כמחזיקת המפתח לליבי הרעוע.
עיוורון המציאות החזיק בי במלוא עוצמתו ולא הרפה לרגע, מסבך את
הקיים ומאלצני לברוח יותר ויותר אל עולמי, פרט לביקורי פתע
חטופים ביום-יום, רק כדי לגלות עוד השפלה ועוד כאב, רק כדי
לגלות שלעולמי אין וגם לא יהיה ביסוס, רק כדי לגלות שאני לבד.
לבד בעולם.
והיא לא כאן. לא איתי. היא אף פעם לא הייתה.