היה לו חרא של יום. חרא.
הוא התעורר בשעה שמונה ורבע, קצת יותר מאוחר ממה שהוא היה אמור
ואיחר לאוטובוס. הוא הלך ברגל חצי שעה ונסע בעוד שני אוטובוסים
ואיחר לכיתה. אחרי שהוא סופסוף הגיע לכיתה המורה צעקה עליו
והביאה לו איחור.
זה היה יום ארוך ומייגע עם יותר מדי שיעורים והוא לא הצליח
לעבור את היום בלי לשבת במזגן, בגלל החום הנוראי של אותה עונה,
ודווקא אז המזגן התקלקל והיה יותר חם מבחוץ.
חברה שלו נפרדה ממנו ממש יום לפני, בגלל שהיא אמרה שהוא קרציה
והיא גם סיפרה את זה לכל בית הספר. ועכשיו כל הבנות מסתכלות
עליו, מחייכות ומתפוצצות מצחוק ברגע שהוא עובר. ממש יופי של
יום.
הוא נכשל במבחן אחד ובאחר קיבל עובר בקושי, איזה יופי, אפילו
החבר הכי טוב שלו לא מדבר איתו כי אתמול הוא החליט לצאת עם
חברה שלו (לשעבר) ולא עם אותו חבר.

לא היו לו הרבה ימים כאלה בחיים, ובדרך כלל כשהיו לו ימים כאלה
הוא היה חוזר הביתה לבד, ברגל, עם הפנים באדמה. הוא היה מעדיף
לחזור הביתה ולישון מאשר לנסוע בהסעה של בית-ספר ולמות מחום
וזיעה של כל מי ששם. ובכלל, בימים כאלה לא היה לו מצב רוח
לחברה, בימים כאלה, בשבילו, רק הוא היה קיים.
אבל היום ההוא היה שונה, ביום ההוא הוא פגש אותה.

היה לה יום מצוין. הכי טוב שבעולם.
היא התעוררה בשמונה ורבע, קצת יותר מאוחר מהרגיל אבל ההורים
שלה הסכימו להסיע אותה לכיתה אז היא נסעה איתם במזגן הנעים
ביום החם הזה. כשהגיעה לכיתה היא קיבלה המון בלונים והמון
ברכות וחיוכים מחברות שלה. אומנם לא היה לה יומולדת היום אבל
אתמול היא רק חזרה מנסיעה לשוויץ וחברות שלה ראו אותה רק היום
וחגגו לה.
היא קיבלה שני מבחנים היום, באחד מהם היא קיבלה 96 ובשני 100..
וזה עוד היה מבחן במתמטיקה. היא פשוט הייתה מאושרת (סוגייה
למחשבה: איך מישהו יכול לקבל מאה במתמטיקה?!).
הכיתה שלה גם זכתה בטיול נחמד לערב אותו יום בגלל איזושהי
הגרלה והיא הייתה מאושרת ורצתה כבר לחזור הביתה לארוז לטיול של
יומיים.
למרות שהיום היה יום חם מאוד ונוזלי היא למדה כל היום בכיתה
והמזגן פעל כל הזמן, אפילו היה לה קריר יחסית.

בגלל שהיה לה יום כזה נחמד היא וחברה שלה החליטו ללכת ברגל,
היא ליוותה את חברה שלה עד הבית ואז התחילה ללכת בדרך הביתה,
מפזמת לעצמה מנגינה נחמדה עם כל המיליון בלונים שהיא החזיקה.
היו לה דווקא המון ימים כאלה בזמן האחרון, אבל זה היה השיא, זה
היה היום הכי נחמד שהיה לה עד שהיא פגשה אותו.


הם הלכו אחד ליד השנייה, הוא, עם הפנים ברצפה שמסתכלות בנעליים
של עצמו, והיא, עם הפנים לשמיים, חושבת איזה נחמד יהיה הטיול
למחרת.
אף אחד לא שם לב במיוחד לשני. ואז היא הסתכלה עליו לשניה ושאלה
אותו אם הוא לא ההוא מהכיתה המקבילה והוא אמר שכן וקלט שזאת
ההיא מהכיתה המקבילה.
שניהם חייכו אחד לשני, דיברו קצת והחליטו להיפגש ביום שישי של
אותו שבוע, כמה ימים אחרי זה.

הוא ציפה במיוחד ליום שישי אבל עדיין הימים שלו עברו חרא, והוא
קיווה שההיא מהכיתה המקבילה לא שמעה את השמועות על זה שהוא
קרציה מעצבנת. אבל הוא ניחש שהיא לא שמעה, אחרת, היא הייתה כבר
מבטלת את הפגישה שלהם.
לעומתו, לה היו ימים נחמדים במיוחד, וזה שהייתה לה פגישה ביום
שישי רק הפכה אותם ליותר ויותר מצוינים ושמחים.

וביום שישי הכל התהפך.

לדעתו,
זאת הייתה הפגישה המושלמת ביותר בעולם. היא אומנם הייתה
ביישנית אבל היא נראתה מצוין והוא כבר חשב שהוא פשוט אוהב
אותה... היא הייתה מושלמת.
ומאז הוא התחיל לצלצל אליה כל יום, ממש כל יום, באותה שעה,
בערב, הוא היה מצלצל אליה ושואל אותה מה שלומה, מתי הם ייפגשו
שוב ועוד כל מיני שאלות כאלה.
היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לו והוא היה מאושר, היא הייתה כל
כך יפה...
הדבר היחידי שהוא לא הבין זה למה היא כל הזמן עסוקה ואין לה
זמן לדבר איתו...
ומאז, כל הימים שלו היו מאושרים והמזל שלו עשה תפנית ענקית
למעלה.

לדעתה,
זה היה ערב חרא. הוא כל הזמן דיבר על עצמו ועל עצמו ובכלל לא
שם עליה. בעצם הוא גם לא נראה כל כך טוב.
והוא ממש קרציה! הוא התחיל לצלצל אליה כל יום, באותה שעה! היא
כבר התחילה להמציא לו תירוצים... שהיא עסוקה, יוצאת עם חברים,
ארוחה משפחתית... עוד מעט כבר לא יהיה לה מה לומר לו אם
יצלצל.
היא קיללה את היום שבו היא פגשה אותו... הוא הרס לה את כל
הימין המאושרים שהיו לה עד אז... מעכשיו כל הימים היו חרא
והמזל שלה גם לא משהו.