"הטיפשות היא מחלה כרונית, ואתה חולה אנוש. הדבר היחידי שאתה
יכול לעשות זה לקחת את הכדורים האלה: "סופר IQ ולחכות
לתוצאות".
יצאתי מהחדר של הדוקטור הבנזונה הזה וזרקתי את הקופסה של
הויטמינים המסריחים האלו לאחורה של האוטו, ליד הכיסא של התינוק
בין כל השקיות החצי מלאות של הבמבה והביסלי.
השעה הייתה משהו כמו חמש או חמש וחצי, ואני נסעתי על הכביש
הראשי. באמת טיפשות. בשעה שכל המכוניות חוזרות הבייתה אחרי
העבודה. עכשיו אני אגיע הבייתה עוד איזה שעה וחצי במקום בחצי
שעה.
זיפזפתי בערוצי הרדיו הישן שלי, מכיוון שהבן שלי, שנראה לי
נדבק ממני במחלה הזו הרס את הטייפ. אידיוט כזה.
אני בטוח שאשתי היא זו שהדביקה אותי בחרא הזה, לפני כן הייתי
ממש חלקלק, אולי לא חכם כזה, אבל הייתה את הזיקה הזו, את הרמז
לטיפה של משהו בתוך הראש קלבסה הזה שלי. עכשיו על הראש יש רק
קרחת וקשקשים. כוס-אמק של העולם הזה, זה לא שאני בן השלושים
וחמש היחידי שסובל מהתקרחות, נוסע בפיאט שנת 85' עם כסא לתינוק
אידיוט ואשה שמנה שלא עושה הרבה חוץ מלאכול, אבל אני מרגיש
שאני באמת הטיפש היחיד. והרופא המעודד הזה לא עזר הרבה.
המשכתי לנסוע, שפתאום חשבתי לעצמי למה לעזאזל לא לנסות את
הכדורים האלו, הרי שום דבר כבר לא יכול להזיק, אני מקווה.
עצרתי את האוטו ליד הפרוזן יוגורט, קפצתי למושב האחורי וחפשתי
את הקופסה. לעזאזל עם הבלאגן הזה. "אה, מצאתי!" אמרתי לעצמי.
יצאתי לקנות פחית דיאט קולה כדי שאני אוכל לשתות את האיי.קיו
חרא הזה.
פתחתי את הקופסה, אבל לא היה בה כלום. "רופה הבן זונה הזה"
צעקתי וזרקתי את הקופסה על הרצפה.
פתחתי את הדיאט קולה ושתיתי כמעט הכל בשלוק אחד.
נכנסתי לאוטו ונסעתי הבייתה, לאישה השמנה שלי ולילד האידיוט.
עכשיו... זה באמת טיפשות.