ברגשות מעורבים נגשתי אל המקרר.
פתחתי את הדלת והאור האיר את כל הבית. פחדתי שדנה תתעורר אבל
אז נזכרתי, שדנה כבר לא גרה כאן יותר. קשה להתרגל לעובדה הזו
שאחרי שנתיים ביחד אתה מאבד את הידידה הכי טובה שלך. והכל בגלל
שהייתי טיפש.
דנה היתה מעבר לסתם ידידה. היא היתה נפש תאומה. כל פעם שדנה
היתה צריכה משהו רק אני הייתי מסוגל לעזור לה ולהיפך. בכל פעם
שהיא היתה מדוכאת היחידי שהיה מצליח להוציא ממנה חיוך היה
אני, ולהיפך.
אני לא בן-אדם תשומי, לא כמו שדנה היתה. אבל בכל זאת כשהיה לי
רע הייתי הולך ובוכה אצלה. אם נפרדתי מחברה שלי אז דנה היתה
היחידה שהיתה מסוגלת להבין אותי ולשמח אותי. הייתי הולך לחדר
שלה, מתיישב לידה, על מזרון ישן שמונח עד עכשיו בחדרה.
דירת שלושה חדרים הספיקה לנו. חדר אחד שלי וחדר אחד במיוחד
בשבילה, מאובזר בכל מה שהיה עכשיו הכי אופנתי. טפטים מדליקים
על הקירות.
שתי תמונות של דנה מונחות על השידה הגדולה בצד החדר. אחת מהן
איתי. בתמונה אני מביא לה חיבוק כזה, אבהי.
אני נזכר בפעם הראשונה שנפגשתי עם דנה, כיצד המבטים שלנו
הצטלבו וידעתי שהולך להיות כאן משהו מיוחד. לא אהבה אלא משהו
מעבר לכך. שאי אפשר להגדיר. בכל פעם שאני נזכר באותו יום
סגרירי בדצמבר (או שמא היה זה נובמבר? זכרוני כבר מטעה אותי),
אני מזיל דמעה.
איך יכולתי לאבד ככה את דנה, יקירתי, איך יכולתי להפרד ממנה.
רק לפני שבוע הלכנו לטייל, לפארק הירקון. רק לפני שבוע צחקנו
ונהנינו כל כך, ועכשיו כל הצחוקים נעלמו כליל. במקום נותר רק
חלל ריק עצום של משהו שאף אחת אחרת לא יכולה למלא לעולם.
הכאב שאני טומן בקרבי לאחר מותה של דנה עצום. אני לא יכול שלא
להאשים אותי, שלא שמרתי עליה כשחצתה את הכביש הנוראי הזה מול
ביתנו בפעם האחרונה. צעקתי לה שתזהר, צעקתי לה שהמשאית לא רואה
אותה ושהיא נוסעת מהר מדי, אבל דנה המשיכה לה ולא שמעה, היתה
עסוקה באידיליה שלה. הייתי צריך לעצור אותה.
הייתי צריך לזנק אל הכביש ולדחוף אותה, שהמשאית תקח אותי !
אותי שתקח ולא את דנה! את החיים שלי הייתי מוכן להקריב בשבילה,
הו דנה שלי. נהג משאית ארור.
הייתי צריך לצרוח על נהג המשאית שיזהר.
אולי לא הייתי צריך בכלל לתת לה ללכת באותו בוקר.
אולי הייתי צריך לקשור אותה ברצועה היפה שקניתי לה שלשום.
יהיה זכרך ברוך דנה, כלבת קוקר ספנייל יקרה שלי. |
