"טבעונית? מה זה טבעונית?
מה את אוכלת כל היום, חסה?"
הזקן הממושקף בלשכת גיוס בחן אותה בתדהמה, הביט בתצהיר שהגישה
לו וגיחך לעבר חבריו המיליטנטיים:
"יופי, לא מספיק גם פציפיסטית, היא עוד תדרוש שהצבא יממן לה
אוכל מיוחד".
אסנת הביטה עליהם בשעמום קל- "אני לא מבקשת שהצבא יממן לי
שום-דבר מלבד פיסת נייר עם שחרור על שמי וחתימה מאחת הפקידות
המשועממות שיושבות פה".
חבורת הצבאיים התעצבנה כנראה, הם לא אוהבים שבנות צעירות
מדברות איתם על פקידות ושחרורים, וכולם התחילו לצעוק על אסנת
בבת אחת, מה שנתן לה הזדמנות לבחון את חדר החקיר... סליחה, את
חדר הוועדה בו ישבה. החדר שכן בתל-השומר, מה שאילץ אותה לערוך
נסיעה בת שלוש שעות רק כדי לשבת מול החבורה האוהדת הזו.
החדר כוסה בשטיח מקיר לקיר בצבע תכלת מרתיע, על הקיר לא היו
תמונות, אלא אם כן מפה של ארץ ישראל לפני החזרת סיני נחשבת
תמונה.

היא ישבה על כיסא בודד מול שולחן ארוך, ומולה ישבו חבורת
גנרלים על אזרחי+ חרדי אחד במבצע, ושלוש פקידות חינניות שכנראה
הצטיינו בתפקידן, שכן הן לעסו את המסטיק במרץ רב.
לאחר שהזקנים סיימו לצעוק ולנופף באצבע החליט אחד מהם לשאול
אותה איך בדיוק היא מעיזה לרצות להשתחרר כשבחוץ מתפוצצים אנשים
כל יום.
אסנת פתחה את פיה לשטוח בפניהם את הנאום שהכינה מראש, אבל ברגע
שיצא מפיה חצי המשפט- "גם אנחנו..." חזרה המקהלה הצבאית לצווח
בקולות בריטון וסופראן שהפתיעו את אסנת והבהילו זבוב קטן שביצע
פניה של 180 מעלות וברח בחזרה אל המזגן.

היא הביטה בפקידות המשתוממות מול תעודת הזהות ממנה מחקה את
סעיף הלאום. הן הביטו לסירוגין בה ובתעודה ולא מצאו את הקרניים
והזנב שלימדו אותן לחפש אצל בחורות כמוה.

"היא בטח נותנת", חשבה הפקידה הבלונדינית.
"היא בטח בכת השטן", חשב הגנרל הראשי.
"היא בטח רפורמית", חשב החרדי.

ואסנת? אסנת רק חשבה על החופשה באמסטרדם שהיא מתכוונת לצאת
אליה ברגע שתקבל את הפטור המיוחל, וגם קצת על החייל החמוד שעמד
בכניסה ללשכה...
אבל רק קצת.