הרגשתי שעולמי חרב עלי. כמה רוע והאשמות הוא מסוגל להטיח
בשניות כל כך ספורות?, חשבתי לעצמי, ועוד בניגוד כל כך מוחלט
למה שחשבתי שהוא מרגיש לאורך כל התקופה הזאת. לא הסכמתי לספוג
את זה עוד, ונקטתי עמדה: "זה לא הייתי רק אני. אתה גם היית שם.
שיתפת פעולה. למה לא הפסקת את זה כשזה היה התחלתי, כשזה קרה
פעם אחת, כשזה היה רק ליטוף, רק מבט. למה אמרת שאתה אוהב אותי?
אל תאשים רק אותי, יכולת להפסיק את זה מתי שרק רצית". בתגובה,
הוא אמר את אחד הדברים שהכי פגעו בי באותה שיחה, דברים שלא היה
לי ברור אם הם נובעים מאמונה שלמה שלו בהם, או מתוך צורך להקל
על עצמו את המועקה והבלבול הפנימי שנגרמו לו מכל המצב: "שיתפתי
פעולה כי לא רציתי שתפסיק להיות חבר שלי, ושאולי תפסיק גם ללמד
אותי. חוץ מזה, לא רציתי להשפיל אותך ככה ופתאום לקום באמצע.
מה שבאמת רציתי זה לתת לך אגרוף בשיניים ולהרוג אותך". ובכך
הוא הבהיר לי בצורה הכי פשוטה שמבחינתו, הכל היה זיוף, משחק
וחוסר רצון.

בשלב הזה, כשנמאס לי כבר מהשיחה הזו, ומהעובדה שהיא הולכת לשום
מקום, וסובבת רק סביב עלבונות והאשמות, החלטתי בלבי להמציא לו
הסבר שיספק אותו ויאפשר לנו להישאר חברים, שכן באותו רגע הדבר
היחיד שעניין אותי היה להמשיך להיות חבר שלו, להיות צמוד אליו,
לא לאבד אותו, ולא הקדשתי כלל מחשבה לשאלה, כיצד יראה הקשר
שלנו במאפייניו החדשים ואילו השפעות תהיינה לשיחה הזאת. אז
גייסתי את מיטב הדמיון והדיפלומטיות שהצלחתי באותם רגעים של
מערבולת רגשית.

"אנחנו חברים נורא טובים,נכון?", פתחתי את דברי, כפרקליט,
המנסה לבנות טיעון. "נכון", ענה ושיתף פעולה עם מסע ההסברה
האינטרקטיבי שארגנתי עבורו. "והיינו הרבה ביחד", המשכתי, "ואני
אוהב אותך מאד בתור חבר, כמו שאתה אוהב אותי. כנראה שרציתי
לבטא את האהבה שלי אליך איכשהו, וזה מה שיצא", אמרתי בנימה
מסבירה/מתנצלת. מח מעוות, אז גיליתי, מבין הסברים מעוותים, כי
נדמה היה שהוא בא על סיפוקו. "אז היית הומו ועכשיו אתה לא",
הוא סיכם ופירש את המצב בצורה הכי טבעית שיש, ובאופן שמצביע
שזה מה שמסדר לו את כל הבעיות בראש. אם אתם שואלים אותי, משפט
כמו זה רק מתחיל את הבלגאן, אבל כנראה שזה מה שהוא היה צריך.
סדר בראש, ובשפה שלו. שפת ההדחקה, הבריחה והטיוח.

השיחה המשחיתה והמצערת הזו ארכה זמן רב וכללה שתיקות רבות, עד
שהגיעה השעה שבה היינו אמורים לנסוע לבקר את דודים שלי כמדי
יום שישי. מאחר שעדיין לא לגמרי סגרנו את הנושא ונותרה עדיין
תחושה של בעייה באוויר, שלא רציתי שניפרד בצילה, הצעתי לו
להצטרף אלי. הוא עדיין היה תוקפני וענה לי בשאלה: "לבוא בתור
חברה שלך?". ניסיתי לפייסו, אחזתי בידו, היבטתי בעיניו,
וביקשתי ממנו שיחדל מהציניות והתוקפנות. לבסוף הוא הצטרף אלי
ואל משפחתי, אלא שרוב זמן שהותנו שם התבודדנו במרפסת או בחדר
המדרגות בניסיון להמשיך את השיחה. זו הייתה שיחה מוזרה,
שבמהלכה אלעד דיבר איתי לראשונה בצורה ישירה וברורה על בנות.
כאלה שהוא דלוק עליהן, כאלה המושכות אותו, כאלה שהיה רוצה
להיות איתן, ואפילו כאלה שהיה איתן. היה לי קשה לקבל ולעכל את
הדברים הללו, שכן עד לפני שעה היינו כביכול זוג, והנה כעת
אנחנו שני חברים סטרייטים שמדברים על בנות. לא האמנתי ששינוי
חד כזה יכול להתבצע. אבל לא הייתה לי ברירה, אלא להביע עניין
בסיפוריו, להראות פירגון לקשריו עם בנות ותמיכה במחשבותיו. וזו
הייתה משימה קשה מאין כמוה, שהרי אני עצמי הייתי מעוניין בו כל
כולי. לא היה דבר אחר שרציתי מלבדו. מלבד להיות איתו ולדעת
שהוא רוצה להיות איתי. וכיצד אוכל לשמוע סיפורים שלו על בנות
אחרות שהוא רוצה? זה הלא ממש בלתי אפשרי.

יותר מכל היה לי קשה, כאשר סיפר לי שהוא התחבר עם בת השכנים של
הדוד מיקי. הוא סיפר לי שקוראים לה מורן, ושהיא יפה, כל כך
יפה, עם שיער בלונדיני ארוך. בזה יכולתי לעמוד. שיהיה לה איזה
שיער שהיא רוצה, ושיהיה ארוך ככל שתחפוץ נפשה. אבל אז הגיע
הבשר של הסיפור: באחד הביקורים של אלעד אצל דודו, הוא הזמין
אותה לעליית הגג, והיא - אותה מורן - הביאה לו ביד. והוא גמר,
והיה לו טוב. סבלתי. באמת שסבלתי. לא רק כי נדהמתי. גם כי
נגעלתי. גם כי קינאתי. גם כי הייתי צריך להעמיד פנים שזה לא
מפריע לי, ויתרה מכך - שאני שמח בשבילו. סבלתי סבל שלא יתואר.
באותו הלילה ובהרבה לילות אחרים לא נרדמתי בגלל השיחה הזאת
בכלל ובגלל הסיפור על מורן בפרט. הייתי מדמיין בחורה בלונדינית
יפה עושה לאלעד שלי ביד, ואותו גומר. וזה גמר אותי.

לבסוף השיחה נגמרה, חזרנו מהביקור אצל דודים שלי, נגמר היום,
נפרדנו, הסוגייה נסגרה, ונוצר מצב חדש שהתבסס על ההנחה ששנינו
סטרייטים, ושמהיום ואילך ננהל אורח חיים סטרייטי. מצב שאין
ממנו דרך חזרה. הייתי צריך להשלים עם העובדה שאין אפשרות שיום
אחד נקום בבוקר ונחזור למצב הישן. המצב החדש התבסס על הטלאי
שתפרתי כשאמרתי שאני לא הומו כדי לכסות על החור הקטן ביחסים
שלנו. חור שבו אנחנו זוג. אלא שהטלאי הזה שיצרתי לא החזיק מעמד
לאורך זמן, ולאותה שיחה אכן היו השפעות על הקשר ביננו. שנת
הלימודים נפתחה, התחילה לה כיתה י', שהייתה בלתי נסבלת, זאת
לאחר חופש גדול שמהלכו נסע אלעד עם בת-דודתו עינב לאירופה, כפי
שהבטיח לו דוד מיקי, וכמובן, בזכותי. בזכותי הוא גם עלה כיתה
ונשאר בבית-הספר, רק שעבורי זה לא היה יותר יתרון. לא זאת בלבד
שהוא המשיך לכיתה י', אלא גם שובץ באותה כיתה שלי, כיתה מיוחדת
שהורכבה על-ידי המורות לתקשורת ולתיאטרון, שאליה קובצו תלמידים
שרצו ללמוד בצורה מוגברת את אחד משני המקצועות הללו. תנאי
הקבלה לכיתה המיוחדת הוגמשו עבור אלעד בזכות יחסי הטובים עם
המורה לתקשורת, ובגלל ההתנייה המטופשת שהצבתי להצטרפותי לכיתה
- צירופו של אלעד. עכשיו, כשיחסינו קיבלו תפנית, ונאלצתי ללמוד
איתו באותה כיתה, הרגשתי, ששמתי לעצמי רגל. זה היה "גול עצמי"
של ממש, שכן יותר אסור היה לי לאהוב אותו, להביע חיבה. הפכנו
מזוג נאהבים, לסתם חברים- שינוי הגדרות, שהקשה עלי מאד.

הוא גם כנראה חשב, שלא גרם לי להרגיש מספיק רע עם עצמי, מספיק
מושפל, ויום אחד ציין כבדרך אגב: "יש לך מזל שלא הייתה לי חברה
אז, כי זה היה הורס לי את הכל איתה, ולא הייתי יכול להיות
איתה. אני לא יודע אם בכלל אני אוכל להיות עם בנות". "פתרון
מצוין !", חשבתי לעצמי בציניות, "עכשיו אולי תהיה לו סיבה
להישאר איתי". אבל מהר מאד הסתבר, שלא היה כל-כך מסובך בשבילו
להיות עם בנות. הוא גם דאג לעדכן אותי בחייו הרומנטיים
הסטרייטים ולא חסך בפרטים לגבי ההתפתחויות השונות ביחסיו עם בת
זו או אחרת, מה שלא ממש עזר לשמירה על יחסים תקינים ביננו. היה
זה חוסר רגישות משווע מצדו. הרגשתי כאילו עד עכשיו היינו יחד
באותה סירה, סירה ששמה חריגות, הנובעת מכך ששנינו הומואים,
ואילו לפתע הוא נוטש אותי, בעזרת סירת הצלה שבנה לו מאחורי
גבי. ראיתי בכך בגידה, והקנאה בתוכי גאתה. לא יכולתי להרדם
בלילות, כי דמיינתי אותו נוגע בבנות אחרות, וגרוע מזה - בנות
אחרות נוגעות בו, באלעד שלי, שלא הסכמתי לחלוק עם אף אחד ואחת.
ההתנהגות הכללית שלו הייתה חסרת טאקט והוא היה מעיר הערות
ועוקץ אותי על כך ש"הייתי" הומו. למשל, פעם אחת כשהייתי אצלו
והוא סידר בגדים בארון, הוא עצר לפתע כשבידיו אחז בוקסר שלו.
הוא פרש את הבוקסר על בטנו ופתח את הכפתור, כשעל פניו הבעת
גיחוך ולעג לתשוקה העזה והלא-מובנת, כביכול, שהייתה לי אליו,
לעג לרצון שלי להפשיט אותו ולהגיע איתו למצב אינטימי.

מבחינתו, כאמור, הייתי סטרייט, וככזה, היה עלי לבצע שורה של
פעולות שיציבו אותי באותם סטנדרטים שלו ושל חבריו האחרים,
הסטרייטים באמת, כמו למשל, לצאת איתם כדי "להתחיל עם בנות",
פעולה שנראתה לי מטופשת ומיותרת. הרגשתי צבוע, וצרמה לי המחשבה
שזה באמת מה שהוא רוצה. סבלתי מלשמוע אותו מדבר עם שאר חבריו
על בנות, ומלראות אותם בוחנים ומעבירים ביקורת על בחורות
שעוברות לידינו. גם הוטל עלי להצטרף אליו לביקורים במכון
הכושר, והוא נתן לי לחוש שהוא מצפה שאמצא חברה, שגם לי יהיו
סיפורים על בנות, שגם לי תהייה חוות דעת על בחורות. זה היה
גיהנום אמיתי. יום אחד, כשהיה אצלי, החלטתי לשים קץ להצגה
המטופשת, ולאמר את האמת. "אני צריך לספר לך משהו", הודעתי. "מה
שאמרתי לך אז בשיחה, שאני סתם רציתי להביע את האהבה שלי אליך
בתור חבר, ושהייתי הומו לתקופה חולפת... זה הכל בולשיט. אין
דבר כזה. הייתי הומו אז, ואני הומו גם היום". היה קשה לי להגיד
את המילה "הומו" אז, ובכל זאת יצאתי בפניו מארון שקיומו היה
מגוחך לאור סוג היחסים שהיו ביננו בעבר. הוא לא הקשה, רק שאל
למה שיקרתי והסתפק בתשובה "כי לא רציתי לאבד אותך". הוא גם אמר
שזה לא משנה לו, ושהוא עדיין אוהב אותי בתור חבר, ואז חקר אותי
קצת אם יש מישהו בשכבה שאני דלוק עליו.

אבל המצב לא השתפר גם לאחר הוידוי: הוא המשיך לשתף אותי
בחוויותיו עם בנות, אני המשכתי לאהוב אותו ולהיות נטול חוויות
אחרות, המשכתי להרגיש לא במקומי בחברת חבריו הסטרייטים, ושאני
כבול מלהביע את רגשותי האמיתיים כלפיו. חשתי שערכי ירד בעיניו.
זה התבטא במספר מישורים. למשל, כשיחסינו עדיין היו בסטטוס
הקודם, הוא חש מחויבות גדולה יותר לתת לי דין וחשבון על מעשיו.
כך, יום אחד כשקבענו שאבוא אליו, הגעתי לביתו, ובמקום למצוא
אותו, מצאתי על הדלת פתק הממוען אלי, ובתוכו נכתב בכתב ידו
האהוב של אלעד:

"אלעד ג.! אני נסעתי עם משפחתי לכפר-שמריהו, אבל אל תדאג, זה
לא בשביל כיף, כי אחרת לא הייתי נוסע. אני נוסע לנחום-אבלים
(צמד המילים מודגש בקו ומנוקד) אצל כל משפחתי: בחולון,
תל-אביב... אבל אל תדאג, אני חוזר היום בערב. לסיכום: אני ממש
מצטער שנסעתי אבל אמא שלי אמרה לי שאני חייב, אני מצטער שסתם
הגעת לכאן - יצאנו ב13:20- וכל רגע התקשרתי אליך שלא תבוא אבל
לא נורא אני אתקשר משם כשאגיע ! ביי, אלעד שגב".

יכולתי להרגיש את האהבה מהמכתב הזה, יכולתי לדמיין את גילה,
אמו המרשעת, מכריחה אותו לבוא איתם. ואולם, לאחר שיחסינו עברו
תפנית, הוא חש פחות צורך להתנצל על דברים מהסוג הזה, וכשאחותו
הקצינה קיבלה דרגה בדיוק ביום ההולדת שלי, הוא בחר ללכת לטקס
שלה וגם לא הביע חרטה גדולה מדי או כוונות לפצות אותי על כך.
זה פגע בי מאד, ולא כי אני מהטיפוסים שעושים סקנדל מיום-ההולדת
שלהם, ממש לא. זו פשוט הייתה עדות נוספת לריחוק שנוצר, לתהום
שנפערה ביננו.

מעל כל זאת, התנהגותו נשאה לעיתים קרובות מאפייני התנשאות
ובורות, והוא עשה דברים שפגעו בי עד עמקי נשמתי. לדוגמה, הוא
חשב, כנראה, למרות כל הנאורות שניסה להפגין, שנטיות מיניות הן
מדבקות, ולכן ניסה למנוע מאחיו הקטן, שי, שיוש, שהיה אז רק בן
5, להתקרב אלי ולשחק איתי כבעבר, מה שפגע בי יותר מכל. אהבתי
את שי כאילו היה אחי הקטן, אבל אלעד נתן לי להרגיש מצורע. את
עוצמת שטיפת המח שעשה אלעד לאחיו הקטן נוכחתי לגלות רק כמה
שנים לאחר מכן, כששי נתקל בי מחוץ לסופר-מרקט באזור מגורינו.
בתחילה, באופן אינסטינקטיבי, רץ לעברי וקרא בשמי בשימחה הישנה.
שמחתי לראותו, לגלות כמה גדל מאז נותק הקשר ביני לבין משפחת
שגב, ליטפתי את ראשו ושאלתי לשלומו, ואז לפתע באמצע שדיבר,
השתתק ושינה את הבעת פניו, כנראה משנזכר בדברי אחיו אודותי,
ואמר לי "אתה מדבר כמו בת", והסתובב והלך ממני. ראיתי שהוא לא
ממש מבין את מעשיו, והבנתי שהוא מושפע מאלעד.

אני, אבל, ניסיתי ככל שיכולתי להסתיר את חולשתי אליו, את
הפגיעות הרבה שלי, את התלות שלי בו, וכמובן, את העצב התהומי
שהייתי שרוי בו לנוכח הדבר שנלקח ממני וההכרזה שהוא לעולם לא
ישוב עוד לחזקתי, שכן היה "טעות חולפת" שבאה על תיקונה ולא
תישנה. ולמרות זאת, היו פעמים שבהן בילינו יחדיו, שפשוט לא
הצלחתי להחזיק את הדמעות בפנים. הוא היה איתי, לידי, בביתי,
במיטתי, אך היה אסור לי לגעת בו כבעבר. זה קרע אותי מבפנים.
וכשהייתי מתחיל לבכות, הוא היה אוחז בידי ומנסה לנחמי, לברר מה
מציק לי. ואני תמיד הלכתי סחור-סחור, אף פעם לא הגעתי לנקודה.
מעולם לא אמרתי: "זה בגללך! אני אוהב אותך ואתה פגעת בי! אני
לא יכול להפסיק לאהוב אותך!". תמיד השלכתי את רגשותי על דברים
אחרים: על הבדידות באופן כללי, על החריגות, על הקשיים שמצפים
לי בעתיד, על כך שאין לי אחים ושלא אוכל להעניק לאמי נכדים.
והוא תמיד היה מנסה למצוא פתרונות, שלא ממש שינו את הרגשתי.
"יש לך את שיוש, שאוהב אותך, הוא כמו אח". ואני רק רציתי לנשק
את היד שאחזה את ידי ולומר לו שאותו אני רוצה, שהוא הבעיה
שלי.
יום אחד, כשהמחנק הרגשי כבר היה כבד מנשוא, עשיתי מעשה:
התקשרתי לקו התמיכה להומואים ולסביות. זה היה צעד לא קל, החיוג
עצמו נראה בלתי אפשרי, אבל הקול החביב שענה לי הרגיע אותי מיד.
היה זה קול של אישה מבוגרת, מתנדבת בקו. היא החלה לשאול אותי
שאלות, ואני עניתי, עד שהגענו לשאלה "למה התקשרת, מה מפריע
לך", ואז סיפרתי לי בקצרה על אלעד ועל השינוי ביחסים ביננו.
התחלתי לבכות ולהתנשם. "אתה מעשן?!", שאלה בדאגה. "לא", עניתי
לה. "זה נשמע כאילו אתה מעשן". "אה...ממש לא". היא ניסתה לנחם
ולעזור, אך לשווא.
"חמוד, אתה לא יכול להפוך מישהו לדבר שהוא לא".
"אבל זה העניין, שהוא לא לגמרי לא ! הוא כבר היה שלי ! היה לי
אותו בידיים ופתאום הוא חמק...", עניתי בחוסר אונים.
"אין דבר,  אם הוא לא בטוח בעצמו, הוא בטח לא יכול לנהל מערכת
יחסים. יש עוד הרבה בנים. זו אולי האהבה הראשונה שלך, אבל
בודאי לא האחרונה".
"הלוואי שיכולתי פשוט להיפטר מהנטיות האלה, להיות רגיל, כמו
כולם. אין לי כוח לדברים מסובכים", אמרתי בפרץ של יאוש,
ובניגוד מוחלט למה שחשבתי רוב הזמן.
כשראתה שהיא לא מצליחה לעודד אותי בצורה משמעותית, ושאני זקוק
לעזרה רצינית יותר, הציעה לי להשתמש בשירותי הפסיכולוגיה
שמעמידה "קופת חולים כללית" לרשות הציבור. היא נתנה לי את מספר
הטלפון של המפראה. בסוף השיחה נתנה לי גם את מספר הטלפון שלה
בביתה, אמרה לי ששמה אהובה, וביקשה שאתקשר לעדכן אותה אם
תהיינה התפתחויות. על אף שלא עלה בידה להגיש לי סיוע ממשי, עצם
התעניינותה, הבנתה והזדהותה הפיחו בי מעט עידוד. הדמעות פסקו,
והלחיים יבשו. הודיתי לה, וסיימנו את השיחה.
כדי לנצל את פרץ האומץ שתקף אותי, התקשרתי בלי להשתהות למספר
שנתנה לי, וקבעתי תור, בלי להאמין כלל למעשי. המרפאה הייתה
במרחק מה מביתי, והתור בהמתנה של יומיים בלבד. כשהגיע הזמן
ללכת לשם, אני מניח שהמצאתי לאמא תירוץ, ויצאתי מהבית בהתרגשות
רבה. הלכתי ברגל, אם אינני טועה. כשמצאתי את הכתובת, נכנסתי
לבניין, ועליתי את המדרגות כשלבי פועם בחוזקה. לבסוף, הגעתי
לקומה הרצויה וראיתי את הדלת של המרפאה. על הדלת היה שלט של
"קופת חולים כללית". עמדתי יותר מדקה בחדר המדרגות, במרחק
מספיק מהדלת, כך שאם יעבור מישהו הוא לא ידע אם בכוונתי להיכנס
למרפאה או לאחת הדירות הסמוכות. עמדתי סמוק, נרגש, לא מאמין,
ולבסוף החלטתי שאני לא הולך להשתפן אם הגעתי עד הלום. דפקתי על
הדלת ונכנסתי. פקידת הקבלה שאלה לשמי, שלפה תיק שהוכן עבורי
מבעוד מועד, הכניסה אותו לחדר צדדי ואמרה לי להמתין. לאחר מספר
דקות, נפתחה דלת החדר, יצאה ממנו נערה שנראתה גדולה ממני
בשנתיים ואחריה יצא איש מבוגר, גבוה ורזה עם נסיגת שיער
מצחיקה, שהציג את עצמו בפני כד"ר הרדוף, הפסיכולוג של המרפאה.
הוא קרא לי לבוא אחריו, ונכנסנו יחדיו לחדר הקטן, חדר הפגישות,
בו היה שולחן משרדי שמשני צידיו כיסאות, וכן מיטת בדיקות
וארונית עם ציוד רפואי בסיסי מוקפות בווילון לשם הדיסקרטיות.
הפגישה הראשונה ארכה כשעה, במהלכה ראיין אותי על דברים
בסיסיים, כגון: גיל, רקע, משפחה, לימודים. לבסוף הגיע לשאלה
החשובה "אז למה, בעצם, פנית אלינו?", ואני עניתי "כי אני נמשך
לבני מיני", בניסוח הברור, החד והפורמלי. התחלנו לעסוק
בסוגייה, והוא חקר על כל היבטיה: ממתי אני יודע, האם יש לי
ניסיון, האם מישהו יודע. אני סיפרתי לו על ההכרה המוקדמת
בנטיות, על הנסיון שלי עם בני ועל הראייה הכללית שלי בנושא.
החלטתי גם להבהיר לו דבר חשוב: "אני יודע שאתה הולך להגיד לי,
שגיל ההתבגרות הוא לא יציב, ושאנחנו לא בטוחים מה ומי אנחנו,
ושרוצים להתנסות ולחוות דברים, והזהות המינית שלנו עדיין לא
סופית. אז רק שתדע, שאני לא חושב שזה תקף לגבי. אני יודע את זה
מזמן, ואני לא נמשך לבנות בכלל. הנטייה שלי היא מוחלטת, ואני
לא רואה אותה משתנה מתישהו". היה חשוב לי לומר את זה, כי שנאתי
את הנאום הקבוע לגבי "גיל ההתבגרות". נאום שתפסתי כמתנשא
ומתחמק, ושמשום מה צוטט בלי סוף בכל כתבת עיתון או תכנית
טלויזיה שעסקו בנושא. כשהבין שאין לי בעיה עם המיניות שלי,
ניסה לברר מה מפריע לי בכל זאת, ואני סיפרתי לו את הסיפור על
אלעד.
בפגישה השניה, בה ניסה לרדת לעומקה של בעייתי, חזרתי על מה
שאמרתי לאהובה, המתנדבת בקו הסיוע, שאני פשוט רוצה להיות
נורמלי, כמו כולם, ולהימנע ממערכות יחסים מסובכות. זו הייתה
משאלה נאיבית שנבעה מכאב ותו לא. לא עמד מאחוריה שום רציונל.
אם לומר את האמת, בתוך תוכי אף פעם לא האמנתי שאופציה של
"שינוי" קיימת כלל. גם לא בעזרת טיפול מכל סוג שהוא. גם לא
האמנתי שזה הפתרון, אך הייתי זקוק למציאת גורם אשם בכשל היחסים
שלי עם אלעד, הייתי צריך להסיט את הכעס והתסכול שלי לאפיק
מסויים. וכך, בעודי מצפה לדברי החוכמה של ד"ר הרדוף, שיאמר לי
את מה שבעצם חשבתי - שאין דבר כזה להשתנות, הוא הוציא ממגירת
השולחן חוברת דפים של "קופת חולים", והסביר לי שבשביל מה שאני
רוצה הוא לא מוסמך לטפל בי, אבל הוא יכול להפנות אותי למרפאה
אחרת ששייכת גם היא לקופה, שבה אעבור סדרת טיפולים ושיחות. אף
על פי שזה מה שהצגתי כרצוני, הייתי המום מהצעתו. לא האמנתי
שהוא חושב שאני ניתן ל"תיקון" והיה לי ברור שאני לא מתכוון
ללכת לסדרת הטיפולים שעליה הוא דיבר. בפנקס שהוציא, החל לכתוב
מכתב המתמצת את הידע שלו עלי, ולאחר מכן סגרו במעטפה, רשם עליה
"ד"ר שפיר" והסביר לי לאן ללכת ולמי למסור אותה. נפרדנו לשלום,
וידעתי - לשם אני לא חוזר יותר. בבית, פתחתי את המעטפה, וקראתי
את המכתב:

"תאריך: 11.10.95
   אל: ד"ר שפיר
   מאת: ד"ר הרדוף
   הנדון: אלעד גנות

שלום רב !
בהמשך לשיחה שלי אתך, אני מפנה את אלעד לטיפולך.
מדובר בנער בן ½ 15 שפנה לשיר"ן להתייעצות בגלל אוריינטציה
הומוסקסואלית, הברורה לו כבר מגיל 10. סיבת הפניה הישירה
הייתה תחושת אכזבה, כאשר לא נוצר קשר עמוק יותר בינו לבין חבר
טוב שלו, בן גילו ובן כיתתו.
אודה לך על קבלתו לשיחות.
                                 בברכה,
                                 ד"ר דניאל הרדוף
                                 מינהל רפואי שיר"ן
                                 שירות יעוץ רפואי לנוער"

הרשמיות שעשעה אותי. לפתע הייתי נדון של התכתבות בין רופאים.
השפה הקלינית צרמה לי, כמו גם העובדה שבפשטות כזו שטח הד"ר את
כלל מצוקותי, ואף הגדירן כפי שהוא רואה אותן: "לא נוצר קשר
עמוק יותר" במקום "נפרדו", כאילו ליחסים שהיו אין תוקף, אין
משמעות. בנוסף למה שכתב על נסיבות פנייתי, הוא פרט עוד על הרקע
המשפחתי שלי, סיכם את סיפור חיי וחתם את המכתב. כאמור, לא
עשיתי בו כל שימוש, וניתקתי את קשריי עם עולם הפסיכולוגיה.
מאז, למעט פעם אחת, לא התקשרתי יותר לאף קו, לא הלכתי לאף
פסיכולוג ולא השתתפתי באף קבוצה. פיתחתי סלידה לעניין. דינמיקה
קבוצתית עשתה לי פריחה.
אחרי הוידוי בפני אלעד, סיפרתי לו גם על השיחה עם אהובה וגם על
הפגישות המאכזבות אצל ד"ר הרדוף, ואף נתתי לו לקרוא את המכתב.
הייתה זו מעין דרך עקיפה בשבילי להראות לו שהוא חלק מהבעיה.
כשהגיע לשורה שמתייחסת אליו התמלאו פניו דאגה. הוא נבהל
מהעובדה שסיפרתי עליו למישהו, ששברתי את מעגל הסודיות. המכתב
התנגש לו עם העקרון שרק שנינו יודעים מה שקרה. הוא חשב שאם אני
מספר עלינו בכזו קלות למישהו זר לחלוטין, יתכן שסודו בסכנה.
ליתר בטחון, אילץ אותי למחוק את שתי השורות הללו במכתב. וכך
היה. כדי להשביע את רצונו קשקשתי בעט על המילים שעוסקות בו, עד
אשר לא ניתן היה לקרוא את דבריו של ד"ר הרדוף.

וכך, לאחר שבועות בהם התבשלתי באווירת הדיכוי הזו מצד אלעד,
תוך הידרדרות מתמדת ביחסינו, ובלי הרבה מקורות עזרה, בלי אף
אחד שיכולתי לשתף אותו בחוויות השליליות שעברתי, כמה ימים אחרי
רצח רבין, ממש באותו שבוע איום, התחיל וויכוח קטן, שגדל וגדל
במהירות עצומה עד למריבה, שהסתיימה בפיצוץ. בצורה מאד לא
צפויה, אם כי נדושה, היה זה דבר קטן, מטופש וממש לא חשוב, ששם
קץ למערכת היחסים ביננו. "אל תדבר איתי יותר" הוא אמר לי,
כמובן, לא לפני שהשביע אותי זמן מה לפני כן, שלא משנה מה יקרה,
אני לא אספר את הסוד שלנו לאף אחד. ומאז - למרות ניסיון אחד
שלי לחדש את הקשר שבוע לאחר מכן - התרחקנו לחלוטין. באמת
הפסקנו לדבר. אני מאמין, שזו רק הייתה דרך שלו לסיים דבר הרבה
יותר מסובך שהיה לו קשה הרבה יותר להתמודד איתו - היחסים
ביננו, והוא פשוט לקח טרמפ על אותה מריבה.

כך, בתוך שעות ספורות, ובפתאומיות משתקת, הסתיים לו פרק רומנטי
כואב, משאיר אחריו שדה רגשות חרוך, לב זרוע צלקות, שמיים
מעוננים וקודרים, ומעל לכל - מנהרה ארוכה של בדידות ללא אור
בקצה. וכשם שפרק זה נסתיים, נפתח לו פרק חדש של סבל, כשהוא
התחיל לצאת עם שרון, מישהי מהכיתה, ודאג, כמובן, שאני אראה
אותם מתמזמזים ונבלעים אחד בתוך השני בכל הפסקה והפסקה עד היום
בו הוא בכל זאת נאלץ לעזוב את בית-הספר בסוף כיתה י"א, שכן בלא
העזרה שלי, הוא הדרדר בלימודים באותה מהירות שבה היחסים שלנו
הידרדרו, מהרגע שהתחלנו לדבר עליהם. בכל פעם שלמדנו יחד, היה
לי הרבה פחות עניין וצורך ללמד אותו. הרגשתי שהפכתי מבן-זוג
תומך ועוזר למורה פרטי בלבד, וכך התחמקתי יותר ויותר מללמוד
איתו למבחנים. נתתי לו לשחות קצת לבד. אין צורך לציין שאותה,
את שרון הכלבה שזכתה בו, שנאתי שנאת מוות. רציתי לספר לה
עלינו, לפוצץ לה את הבועה. כשעוד היינו בקשר, אני ואלעד, והיו
לו מחזרות, שנאתי גם אותן, ודאי, אך הייתה זו שינאה אחרת,
מהולה בניצחון. הוא היה - אחרי הכל - שלי, ולעג להן באזני. אך
תמיד כשהן עשו צעדים כדי למשוך את תשומת ליבו ולנסות להתחרות
בי על ליבו, נמהלה השנאה גם בחשש מה. ואילו כעת, השנאה הייתה
לטיפה שנבלעה בים של קנאה ותבוסה. הוא שלה.

אכלתי את עצמי מבפנים מקנאה, וגם לא יכולתי לשתף אף אחד. רציתי
לצעוק לכולם: "אתם לא רואים שהוא שקרן ? נראה לכם שהוא נורמלי
לחלוטין, שזה טבעי שהם ביחד ? הוא היה איתי עד עכשיו !". זה
היה סיוט בשבילי לבוא בכל בוקר לכיתה ולראות אותו. אותם.
בפעמים הבודדות בשנתיים שלאחר הפרידה שבהן המבטים שלנו הצטלבו
במקרה, נמסתי כליל. לסקרנים ששאלו "מה קרה לך ולאלעד?", הייתי
צריך להמציא תירוצים, ותמיד - איך שלא עניתי - הצטיירה הפרידה
ביננו כריב ילדים מטופש. אף אחד לא באמת ידע על מערכת הרגשות
הסבוכה העומדת מאחורי הקץ לחברות ביננו. השהייה במחיצתו הייתה
בלתי נסבלת, והורגשה ביתר שאת באירועים מיוחדים, כגון טיולים
שנתיים, ופעילויות בית-ספריות וכיתתיות אחרות. הרי במילא
הרגשתי תמיד מרוחק מכל חבורות הבנים, ואלעד היה עבורי אי בודד
של שפיות, מאחז להפרת הבדידות, ואילו עכשיו גם הוא איננו.
ומשום שבמהלך הקשר שלנו פיתחתי תלות מוחלטת בו, עד אשר היווה
את מרבית חיי החברה שלי (למעט שירלי - שנדחקה אף היא, כאמור,
לפינה), נותרתי די לבדי. באופן טבעי, התחלתי להתקרב יותר ויותר
לחבורות הבנות, במחיצתן גם שהיתי במהלך הטיולים, איתן ישנתי
באוהלים - אפילו היה הדבר מלווה בהרמת גבה מצד רכזת השכבה, והן
שהפכו לימים לחברותי הטובות ביותר, כשבראשן גלי פרמר.

חיי היומיום בבית הספר המשיכו להיות רצופים במבוכות ותחושות
דיסוננס והחמצה. למשל, יום אחד, במהלך שיעור תקשורת, שעסק
בפרסומות, הקרינה לנו המורה דבורה מקבץ של פרסומות זרות. אחת
הפרסומות הייתה לעיתון גרמני, וראו בה שני גברים נכנסים לדירה,
מוזגים יין, מדברים, ולפתע מתחילים להתעלס, ואז נשכבים על
הספה, שעליה היה מונח העיתון. סביר להניח, שהמפרסמים רצו
להשתמש באלמנט של הפתעה וחריגות על מנת להציג את העיתון
כמהפכני, חדשני ומפתיע, וגם, מן הסתם, כדי לפנות לפלח השוק של
ההומואים. אבל עבורי היה זה אחד הרגעים המביכים בחיי. לא רק
שתגובות כל הבנים היו הומופביות ושידרו סלידה מהפרסומת, הייתה
זו נוכחותו של אלעד בכיתה, מספר ספסלים מאחורי, שגרמה לי
להאדים ולהיכלם. אחרי הכל, אני יצאתי מהקשר שלנו בעמדת נחיתות,
אם משום שהוא דחה אותי, אם משום הדרך שבה עשה זאת, ואם משום
ש"נותרתי" הומו, מסכן, עלוב, בודד, חסר אונים, בראייתו, ובטווח
הזמן שבסמוך לפרידה, גם בראייתי. לקח לי זמן להרים את ראשי,
ולשקם את בטחוני העצמי, במידה שתאפשר לי להכיר בעצמי כמי שראוי
שיאהבו אותו ויעניקו לו יחס הולם. עד היום לעיתים נדמה לי כי
מבצבצים סממני התנהגות שמעידים שלא הסקתי לחלוטין את כל
המסקנות מהקשר שלי עם אלעד, ולא הטמעתי את מכלול הלקחים
המתבקשים.

בסופו של דבר, כל מה שנשאר לי מאלעד היו הגעגועים, מספר חפצים
ותמונות והרבה זכרונות וכאב. חשבתי עליו בלי הפסקה. תמיד תהיתי
מה עובר עליו, מה הוא עושה, על מה הוא חושב, עם מי הוא חולק את
ימיו ואת לילותיו. עניין אותי לדעת מה קורה איתו, אבל אף פעם
לא הייתה לי דרך לגלות, וכשעבר לבית ספר אחר ולא ראיתי אותו
מדי יום, היה, כמובן, קשה אף יותר לעקוב אחר ההתפתחויות. ככל
שעבר הזמן ידעתי עליו פחות ופחות. פה ושם גונבה לאזני פיסת
מידע אודותיו, אם מפי גלי לגבי מצבו בלימודים בבית הספר
האקסטרני שאותו ניהלה אמה, או אם מפי ידידה כזו או אחרת שנתקלה
בו וניהלה איתו שיחת חולין. כך, למשל, גיליתי בסוף התיכון,
שאין לו תעודת בגרות מלאה. בפעם אחרת, בשנתנו הראשונה בצבא,
התקשרה אלי ידידה שלי ענת, וסיפרה לי בהתרגשות שפגשה את אלעד
בפאב ושהוא התעניין אודותי, ביקש למסור לי ד"ש, וסיפר, לשאלתה,
שהוא משרת ביחידה סודית מאד. לא יותר. תמיד המידע היה לקוני,
תמציתי, לא מספק. קשה לי להחליט האם הדיווחים המקריים האלה
הקלו על הגעגוע או רק הפכו אותו ליותר אכזרי וצורב.