בדרך כלל לאחר שהייה ממושכת אצל בני, היינו קופצים לבקר גם את
שירלי, שמעולם לא השכילה לפענח את הקשר ביני ובין אלעד. שירלי
הייתה קצת פרחה ודי טיפשה עם קול מרגיז, מהבלתי אפשריים -
ציפציף צרוד. ודווקא היא, באחת הפעמים שהייתי מוטרד, ולא ידעתי
איך לשתף אותה, שאלה אותי, כשראתה שאני מתוסכל ולא מוצא מילים
לתאר את הבעיה, שעליה ניסינו לדבר: "מה זה כבר יכול להיות? אתה
הומו? מה?". "לא.." גיחכתי, "מה פתאום". כשהתשובה האמיתית
הייתה: "דוז פואה, איך עשית את זה?". כאלה היו ימי הארון, אבל
במקום להקל היא הייתה מקשה. ובכל פעם, שבחרתי להיפגש עם אלעד
אחר הצהריים, אצלי או אצלו, היא הייתה מתרגזת. ובכל פעם,
שהייתי עובר לשיחה ממתינה ומייבש אותה, ואז חוזר, היא הייתה
שואלת: "מה קרה? המלך התקשר?".

היא גם ממש רתחה על כך שהפעמים היחידות בהן באתי לבקרה היו
כשאלעד הלך לחוג ההיאבקות שלו. אבל אז גם לגבי זה מצאנו פתרון
הולם: אלעד היה בא אלי לפני החוג, ועוזב אותי כמחצית השעה לפני
תחילת החוג להפסקה בת שעתיים, שבסופן חזר ישירות אלי. בשעתיים
שבהן היה נעדר הייתי מתקלח, מסדר את החדר ומתגעגע. פתטי. ואז
הוא היה חוזר ומדגים לי מה הם למדו באותו שיעור. ובכל פעם
מצאנו את עצמנו על השטיח בתנוחה אחרת, סמוקים, כשהוא מעלי,
ועיני נעוצות בעיניו. אך כמובן, הכל היה תחת מסווה של הדגמת
צעדי ה"בושידו" המתוחכמים. ואף-פעם לא התפתח קרב המגע למה
שרציתי שהוא יתפתח. כמעט אף-פעם.

עד אותו יום אחרי בית-ספר. לא עוד משחקים. שני נערים מאוהבים
על שטיח ירוק, מדברים, כבר אינני זוכר על מה. אני רק זוכר איך.
קרוב. קרוב מאד. הולך ומתקרב. ידי אחזה בידו. נישקתי את אצבעו.
ואז נשקנו זה לזה על הלחי ואז על הפה. והמשכנו מדברים. ואז
זזנו מעט על השטיח, ואני גהרתי מעליו, והחלטתי שלא עוד דחיקת
הקץ, לא עוד הליכה על גבול של יחסים בלתי מוגדרים, ושאם חיים
רק פעם אחת, אז עכשיו זה הולך לקרות. וכך, נישקתי אותו מלוא
הפה. הייתה זו נשיקה ארוכה ומסעירה. כל העת שנמשכה הנשיקה ידי
הייתה מונחת על ליבו, כאילו הייתי משביע אותו לאמיתות
כוונותיו. ליבו הלם בחוזקה, לפחות כשלי.

כמובן, נוצר מתח לאחר המקרה, אבל זה לא מנע ממני להמשיך ליזום
מקרים כאלה, במיוחד לאור העובדה שהיה שיתוף פעולה לא רע מצידו.
מפעם לפעם התקדמנו יותר ויותר. בפעם השניה כבר התמזמזנו לגמרי
על השטיח, ודחפנו ידיים אחד למכנסיים של השני. זה היה פשוט
מדהים, ללא ספק מעבר לכל זיון סתמי חסר רגשות. בפעם אחרת,
כשהוא ישן אצלי, קמנו בבוקר, והתמזמזנו במיטה. היינו ממש
קרובים לקראת צעד נוסף שלא קרה מעולם, מלבד בראשי ובדמיוני. כל
אותו זמן, המילה "הומו" וכל מונח אחר המתקשר לתחום כמעט לא עלו
ולא הוזכרו, ולו בצורה המרומזת ביותר.למעט מקרה אחד, שבו ישבנו
על המיטה, ואלעד אמר שיש לו משהו לספר לי, שבטח ירגיז אותי:
תומר, חבר הילדות שלו - אשר מאז ההתקרבות ביננו השתררו ביננו
יחסי קנאה-איבה - אמר לו, לאלעד, שאני...
-"שאני מה ?!"
-"נו... המילה שמתחילה ב-ה'..."
-"איזו מילה?", התממתי, "הוא אמר לך שאני מה?"
-"הומו. אמרתי לו שמה פתאום, אבל הוא אמר שבטוח שכן".
כל הסיטואציה הזאת הייתה לא נעימה, והתפללתי שתיגמר. לא ידעתי
איך להגיב, אז שתקתי. גם הוא שתק. כעסתי בתוכי על כך שהוא מביע
רתיעה מהנושא, ושהוא מתכחש לזה. היה לי מוזר שאנחנו כביכול
צריכים לצאת מהארון אחד בפני השני ולא מסוגלים לדבר על זה
גלויות, בזמן שביחסים שלנו קיימים מאפיינים שלא מותירים מקום
לפרשנות, בדגש על הרבדים הפיזיים שלהם. אבל בכל אופן, למעט
התקרית הזאת לא דיברנו על זה. פשוט לא. לי זה לא היה אכפת כל
עוד קיבלתי מה שרציתי, וזה אומר, קצת מימוש לאהבתנו ההדדית,
לכאורה. אפשר לומר, שבמובן מסוים, זה היה חלק מהעניין, חלק
מהריגוש. לקיים מערכת יחסים כזו, המוגדרת על ידי הכלל כחריגה,
בלי לעשות מזה סיפור גדול. זה הוסיף נופך תמים וטהור לקשר.

אבל הדברים לא היו יכולים להימשך כך, ללא הגדרה ובהכחשה, לנצח
נצחים. בשלב מסוים כבר אי אפשר היה לטאטא את מה שלא נוח
להתמודד איתו אל מתחת לשטיח. זה היה עניין של זמן עד שנגיע
לצומת דרכים.

וכך, יום שישי אחד, תוך שאנו מתאוששים משאריות מריבה טפשית,
הוא זקף לזכותו את הרגיעה בדברים ואת ההגעה לפיוס, והפיל עלי
את האשמה לחוסר המאמצים למנוע החרפה ביחסינו. הוא אמר, שאם זה
היה תלוי בי, היינו מפסיקים לדבר, ושאם הוא לא היה פועל לסיום
המריבה - זה היה נגמר ביננו. כמובן, דבריו הרתיחו אותי, שכן הם
הפגינו זלזול מצדו בחשיבות שייחסתי לקשר שלנו. אז עניתי לו
ב"איזה שטויות, אתה יודע שאני אוהב אותך". ואז - כעבור שניות
ספורות - הבנתי שהוא טמן לי פח, ושנפלתי בו. "מה זה אוהב אותי?
איך אתה אוהב אותי?", תקף. "מה זאת אומרת?", שאלתי, והוא ענה
וחידד: "מה זה אוהב אותי? אוהב אותי בתור חבר, נכון?". זו
הייתה תגובה חריגה ביותר, ולא ידעתי בדיוק לאן הוא חותר. "אני
אוהב אותך, וזהו. בלי פרשנויות מיותרות", עניתי. הוא התחיל
להתרגז, ואמר: "כמו חבר או כמו חברה?".

הבנתי, שהוא מנסה להוציא ממני משהו, וחששתי שמה שאני רוצה
להגיד זה לא מה שהוא רוצה לשמוע. אחרי כמה התחמקויות נוספות,
כשהבנתי שאני עלול לאבד אותו, החלטתי לשנות את האסטרטגיה שלי
ולדבר כמו סטרייט לכל דבר, להיות דיפלומט, ועניתי "כמו חבר"
בהיסוס. ואז, הוא הגיע למה שחתר אליו:  "אז מה זה כל השטויות
האלה שקרו?". בשלב הזה כבר ידעתי, שמהשיחה הזאת לא יצא משהו
טוב, והלב שלי החל לדפוק, ביודעין שהנה קרב לו אובדן של דבר
יקר. "איזה שטויות?" שאלתי בתמימות, על אף שהיה לי מושג די רחב
על מה הוא מדבר ומה הוא הולך להגיד. "אתה יודע... הנשיקות על
השטיח שלך... כל הדברים האלה... אנחנו שנינו בנים, זה מגעיל".
לא ידעתי איך להיחלץ. איך להצדיק את זה מצד אחד, אבל מצד שני
לא להצטדק, כדי לא להמעיט מהאותנטיות שבה האמנתי שהדברים
התרחשו. הוא המשיך להתקיף, מבלי להביט לרגע בעיני, בוהה בשטיח
הירוק. "זה הדבר שאני הכי מצטער עליו בעולם, רציתי להקיא", הוא
ירה לכל הכיוונים. הבנתי שכשהתנשקנו לראשונה, ליבו לא פעם
מהתרגשות, כמו שחשבתי, כי אם כתוצאה של הפתעה וסלידה. בעוד
שהיה זה הרגע המאושר בחיי, רגע של זכייה בפרס, היה זה, לדבריו,
רגע טראומתי עבורו.

היו אלה רגעים של חוסר אונים, שבהם ראיתי את חלומי ואושרי
צונחים להם לעבר סופם, בעוד שלי אין מה לעשות בעניין. לא
האמנתי שעל אותם דברים שעשו אותי הכי מאושר בעולם הוא "הכי
מצטער בעולם". הדבר האחרון שיכולתי לעשות, והראשון שרציתי, היה
להרעיף עליו חיבה וחום ולשכך את חרונו. רציתי לפייס אותו,
להציל מעט מהקשר שלנו, שלא ירסס את כל הפרות הקדושות של היחסים
הלא מוגדרים ביננו. שישאר לי פתח סביר להחזרת המצב לקדמותו.
אבל הוא לא איפשר זאת. הבנתי, שאין לי שום סיכוי לשכנע אותו
ש"השטויות האלו" הן הדבר הכי טוב שקרה לו. "מה אני אספר לילדים
שלי?", שאל לפתע, "שהנשיקה הראשונה שלי הייתה עם בן?". התרגשות
גדולה אחזה בי. אני הנשיקה הראשונה שלו, כשם שהוא שלי. לא
ידעתי את זה בברור עד אותו יום של השיחה. "שנאתי אותך באותו
רגע. זה הגעיל אותי. אתה כפית את זה עלי...", הוא המשיך לחלק
מחמאות, ולקראת סיום הכריז: "אני בדקתי עם עצמי טוב טוב, ואני
יודע, שאני לא הומו... עכשיו השאלה מה איתך. מה אתה הולך לעשות
כדי לבדוק את זה", הוא סתם את הגולל על הזוגיות שלנו, בכך שאמר
את המילה, וטבע את ההגדרות.