ערב לבד בין קירות הבנין, בודדים, והשקט מגחך אלי, יורק אלי
מחשבות, הבנות, תובנות.
לפתע המסגרת על הקיר מתמלאת בתמונה. ובתמונה משתקפת בבועה,
נראית קצת מרוטה. תחושה מבחילה גורמת להזדהות עמה, ואני מתחילה
להבין... כך בין קירות ביתי.
אני לא באמת.. כלומר...
אני סתם...
סערה חולפת אפשר לאמר...
וחלפתי.
רחמים עצמיים? אני לא חושבת. פשוט מישהו שכח לשים שלט "זהירות,
צבע טרי", הוכתמתי בדברים שלאו דווקא רציתי להבין. היודעים אתם
כמה קשה להוריד את הכתם בכביסה!?
כל אחד צריך בלגאן קטן בחיים, מעידה. מעצם הוויתנו נתאבן ללא
שיבושי שיווי משקל מעת לעת. אמרה שתזכור אותי לעד, נכון, אך לא
אמרה באיזו צורה - בלבולון, משברונצ4יק.
סערה חולפת אפשר לאמר...
אז די, נמאס לי להיות אומללה - וכן, תתפסו אותי במילה!
נמאס לי לנסות לשיר ולא להצליח כי כבר חודש וחצי תקוע לי גוש
בגרון שברוגז עם הדמעות, אז מעדיף לצאת דרך התחת. ונמאס לי שיש
לי שני צדדים בתוכי שנלחמים על חשבוני אחד בשני: מצד אחד של
הזירה - הזיכרון, הגעגוע הטורדן. מצד שני - הרצון להתגבר.. הם
נאבקים בתוכי.
נהדר, מעניין מה הסינית שלי תחשוב על כתמי דם וזיעה בנוסף לצבע
הלבן.
מלחמת התשה, אחד מול השני ורגע פונים שניהם נגדי, בודקים
חוזקתי, מחכים לשברוני.
אז נחשו מה? אתם קצת בדיליי.. נשברתי כבר, די מזמן למען האמת,
פספסתם את השיא שלכם, ובסיום, בדיוק כמו בזיון - "זה לא כייף
שממשיכים אחרי שגומרים"!

אז ירקתם לי עובדות וניגבתם בתובנות. ומה עכשיו?
מה עושים עם זה עכשיו?

הייתי סופה חולפת, וגם הסופה כבר שכחה.