בשבתות אני ואלעד היינו נפגשים, ובנינוחות לומדים למבחנים של
יום ראשון. יותר נכון, אני הייתי מנסה ללמד אותו. מאחר
שבשיעורים ידי הייתה מונחת על ירכו, ומבטי היה מפלח את
מחשבותיו, הייתה שמורה לו הזכות לא לסכם ולא להתרכז. אני מניח,
שזה היה משהו מוסכם בתוכי. אז פשוט לפני כל מבחן הייתי מעביר
לו את כל החומר. שלא תהיינה אי-הבנות: אני די בטוח שגם ללא
קיומי הוא לא היה מתרכז לשניה בשיעור, אבל זה לא שינה את המטרה
שלי במהלך כל כיתה ט' - לשפר לו את הציונים, לצמצם לו את רשימת
הנכשלים בתעודה, ורק שנוכל להישאר באותו בית-הספר גם בתיכון.

"אני רוצה שאבא יתקשר אלי היום", הזכירה לו לימור, אז המורה
ללשון, ומאוחר יותר מחנכת הכיתה בה למדנו. גם מורות נוספות
ביקשו זאת ממנו. "יש הרבה מקום בהקבצה ב'", הייתה מפטירה אלה,
המורה לאנגלית, במבטא רוסי כבד, ובנשימה אחת עם צרור משפטים
אחרים בנושא השיעור, כשהיא מאדימה/מכחילה מרוב עצבים/חוסר
חמצן, לסירוגין או במקביל. בכלל, סגל בית-הספר הבהיר למשפחת
שגב בכל יום-הורים אפשרי: עם ציונים כאלה, אלעד ילמד בבית-ספר
מקצועי או אקסטרני, לא כאן. בעקבות זאת, כשהחל אלעד לשקול
לעבור בסוף כיתה ט' לבית-ספר לאומנויות, לא ידעתי מה לעשות, לא
הבנתי איך הוא בכלל מסוגל לשקול את זה. הרי אני, בשיעורי
מתימטיקה כשרק התפצלנו להקבצות, הספקתי להתגעגע אליו. חשבתי,
שאולי זה סימן לכך שהוא לא אוהב אותי, שהוא מוכן כך סתם לוותר
על שהייה חצי-יומית במחיצתי. לכן, אף על פי שהוא הבהיר לי,
ושהבטיח כי כלום לא ישתנה, שעדיין נתראה הרבה, שקלתי גם אני
לעבור איתו.

"השתגעת?! יהיו לך חברים אחרים. יש הרבה אנשים נחמדים
בבית-הספר, אלעד. לא שווה לך לעזוב כאן", אמרה היועצת, שאז
נראתה לי יציר השטן, ובדיעבד הצילה אותי מטעות איומה. איך היא
מעזה לשפוט? להגדיר אותנו רק כ"חברים" ולא כזוג נאהבים? מי היא
שתחליט אם כדאי לי ללכת אחר אהוב-לבי או להישאר כאן עם "האנשים
הנחמדים" שלה? חשבתי אז.

אבל אני ואלעד המשכנו להיפגש יום יום וללמוד יחדיו, לכל מקצוע
אפשרי, אצלו או אצלי, איך השתחשק לנו. זה לא היה כל כך משנה
איפה, כי גרנו מאד קרוב אחד לשני, מספר דקות הליכה או רכיבה על
אופנים, פשוט אצלי בדרך כלל היו יותר שקט ופרטיות. בעוד שאלעד
גר עם שני הוריו, שתי אחיותיו ואחיו הקטן, איתו חלק חדר מחוסר
דלת (מסיבה לא ברורה), אני גרתי רק עם אמא שלי, ועם גבי, בעלה
השני מלבד אבי הביולוגי, והיה לי, כמובן, חדר פרטי, שבו למדנו
למבחנים והכנו שיעורי בית ועבודות בית-ספריות אחרות. בכל עזרתי
לו לשם אותה המטרה - הישארותו בבית-הספר. אבל יותר מהכל חיכיתי
להפסקות שעשינו בלמידה. לאכול ארוחת ערב או לצפות בטלויזיה.
לשבת איתו על הספה ולראות "גלגל-המזל". להשעין את ראשי על
כתפו. להחזיק את ידו. לא רציתי הרבה. גם היום אני לא. וכאשר
ישנתי אצלו בימי שישי, בחופשים, או לפני מבחנים, חיכיתי שנפתח
ביחד את המיטה למצב הזוגי, וקיוויתי לראות בעיניו את הניצוץ,
המעיד שגם בליבו ציפיה שיקרה דבר מה באותו ערב, באותה המיטה.
וכאשר החלטנו לסגור את הספרים ואת המחברות ולהיכנס למיטה,
היינו מזדחלים אל מתחת לשמיכות. הוא בצד שקרוב לקיר, ואני
לצידו. היינו אוחזים ידיים מתחת לשמיכה, ונרדמים. היום, כשאני
חושב על בן-הזוג שאני מחפש, וכהרף עין שולל את הלא מתאימים,
אחד הקריטריונים הראשונים שאני חושב עליו הוא: האם אני רוצה
להחזיק את ידו מתחת לשמיכה? האם זה יירגש אותי? זהו המדד
האולטימטיבי, כמעט מעבר לכל מדד אחר.

אחרי הלימודים היינו באים אליו הביתה לאכול צהריים. בדרך היינו
לוקחים מהגן את אחיו הקטן שי. תמיד כשהיה רואה אותי מרחוק היה
רץ אלי וצועק "אלעד גנות!" בשימחה של ילדים שמגלים שבאו אליהם
אורחים. ואז היינו מגיעים לביתו, שי היה רץ לאוסף
ה"פאואר-ריינג'רס" או ה"פוגים" שלו, ואלעד ואני היינו הולכים
למטבח. אלעד היה שולף את המבחן שהחזירו לנו באותו יום ומראה
אותו לאימו. בדרך כלל הציונים היו עוברים. זו הייתה המטרה. הוא
לא שאף לציונים גבוהים מדי, ובטח לא לציונים כשלי. אמא שלו,
לעומת זאת, כן ציפתה.

"כמה אלעד גנות קיבל!?", שאלה בקולה הצווחני והביקורתי, בטון
שלא ברור אם היא שואלת אותו או מצפה ממני לענות. אני,
כמובן, לא רציתי לענות. לא רציתי להראות סימני התנשאות על
אלעד. הציונים כל כך לא עניינו אותי בהקשר הזה. רציתי רק שיאהב
אותי. ואז, אביו, היותר ידידותי בדרך כלל, היה נכנס.
-"תראה כמה הילד המפגר שלך קיבל!", צווחה - והדהימה אותי שוב
כתמיד באופן דיבורה לבנה - ומסרה לבעלה את הדף שבראשו נרשם בעט
ירוק בכתב ידה של לימור "67".
-"למה מפגר?", שאל אותה בקולו העמוק והנעים, "כתוב פה 'יש
שיפור אבל עדיין צריך עבודה'", נשמע בקולו שהוא אינו ביקורתי
כמוה, ונאות לתת הזדמנות לבריות. ואז, היה שואל: "וכמה אלעד
השני קיבל?"
-"הוא קיבל 97. שלושים נקודות יותר! מה זה 'צריך עבודה'? מי
יעבוד איתו?" שאלה כאילו אני לא קיים, ומייד נזכרה והתחרטה,
"מזל שיש את אלעד. תגיד תודה שיש את אלעד גנות!".
-"אתה לא זוכר מה מיקי הבטיח לך? אם אתה גומר את החטיבה עם
ממוצע 85 הוא נותן לך טיול לאירופה עם עינב!", אמר לו אבא שלו,
מנסה לתת לו תמריץ הולם. ואני ישבתי בצד והרגשתי מופסד. אני
אהיה מורה פרטי, והוא יסע בחופש הגדול עם בת-דודה שלו לאירופה.


התנחמתי באהבתו. דוד מיקי היה הדוד העשיר מכפר-שמריהו, בעל
מפעל מצליח, עם בית מדהים, שאלעד בנה על לעבוד אצלו כשיהיה
גדול, בהנחה שיהיה לא יוצלח כמו שההורים שלו בטוחים שיהיה.
בשבתות היותר טובות היה אלעד מעיר אותי בשמונה בבוקר, ואומר לי
שהם החליטו לנסוע לדודים שלהם. "תהיה מוכן תוך רבע שעה, אנחנו
באים למטה". רק המחשבה על ישיבה לידו באוטו עד כפר שמריהו
ריגשה אותי עד טירוף. בפקקים של שבת בבוקר ביום יפה, כשכל הארץ
בדרכים, וברכי מתחככת בברכו. שנינו במכנסיים קצרים. שני נערים
מאוהבים בלי מבחן בספרות ביום ראשון. גם לא QUIZ של אלה, המורה
לאנגלית. בעצם, אולי כן QUIZ. רק CLOSE קטן. חצי שעה ללמוד
בחדר, בעליית הגג באחוזה של
הדוד-שדומה-לדודו-טופז-ויש-לו-בעיית-שתייה.

ושם, הייתה זו חוויה מענגת במיוחד. אין מילה מתאימה יותר
מ"אחוזה" כדי לתאר את הבית של דוד מיקי ואשתו אורנה, שהייתה
אחות של גילה. ראשית, כשמגיעים לבית, עולים עם הרכב בעלייה
מעוקלת ותלולה רצופת צמחיה עבותה משני הצדדים עד למקום החניה.
שם, דלת עץ כבדה מקדמת את פניך, וכשהיא נפתחת, נחשף הבית במלוא
הדרו: רצפת עץ, תקרה בגובה של כנסיה, חפצי נוי ומזכרות מטיולים
בכל העולם ומכשירי אלקטרוניקה ומותרות מכל הסוגים. בסלון רחב
הידיים קיר שלם הוחלף בדלתות הזזה ענקיות מזכוכית, דרכן יוצאים
לחצר רב-מפלסית. שם ניצב שולחן גן גדול לארוחות המשפחתיות,
ובמרחק מה ממנו בריכה, דשא וכסאות נוח. מהחצר היה ניתן לרדת
למפלסים נוספים, שהכילו חדר ביליארד, גינה ובעלי חיים, או
לחלופין לעלות לעליית הגג החיצונית, שנועדה בעצם לאורחים,
כמותנו. עליית הגג הייתה יותר כמו דירה בפני עצמה עם כל מה
שצריך, ושם אני ואלעד ישנו כשהיינו באים למספר ימים. אהבתי מאד
את הכלבה הלבנה הגדולה שלהם ואת החתול המנומר, השובב והחברותי,
שהיה מארח לנו חברה לעתים קרובות.  

הדוד מיקי כמעט אף פעם לא היה בבית. רק אורנה, הילדים שלהם
ועינב, בת הדודה של אלעד, הגדולה מאיתנו בשנתיים, שגרה שם מפני
שלא הסתדרה עם אביה, אחיו של הדוד מיקי. אלעד ועינב היו חברים
טובים, ולפעמים היא הייתה מבלה איתנו. לפעמים הייתה מצטרפת גם
חברה שלה, אסנת, שהייתה דלוקה על אלעד בצורה מאד ברורה. כמובן,
זה היה רחוק מלמצוא חן בעיני, אבל לא חשתי ממש מאויים, כי על
אף שהיה נחמד אליה, הביע סלידה ממנה מאחורי גבה. עינב, לעומת
זאת, הייתה בעד שידוך בין השניים, מה שלא הוסיף לה נקודות זכות
אצלי. אבל רוב הזמן היינו לבדנו, אני ואלעד, משתכשכים בבריכה,
משתזפים על כסאות הנוח, מסתובבים בבית, אוכלים, רואים
טלוויזיה, מדברים, מטיילים ברחובות הסמוכים עם הכלבה, והכי
חשוב - נחים על מיטת הפוטון בעליית הגג - ולפעמים נוגעים אחד
בשני. היו אלה ימים מרגשים.

יותר מכך היה מרגש אותי, כשאלעד היה מתקשר אלי עוד ביום שישי
ואומר: "מחר אנחנו נוסעים עם היאכטה של דוד שלי לעכו, רוצה
לבוא?" וידעתי שאני חשוב לו, ושהוא מזמין אותי על-פני תומר,
חבר הילדות שלו, שלמד איתנו אף הוא בכיתה. בתחילה הייתי מתחמק,
נרתעתי מסוג זה של בילויים, אך הוא היה מפציר בי באופן שלא
איפשר לי לסרב. היינו יושבים באוטו, אני באמצע, אלעד מימיני,
והילה אחותו הקטנה בכמה שנים משמאלי. ומלפנים, אביו שמוליק
נוהג, ולידו ישובה אמו גילה בשיערה הצבוע והמעוצב, ידה הימנית
שעונה בזווית על החלון הפתוח וידה השמאלית מתוחה מאחורי משענת
הנהג. לעיניה משקפי שמש, וקולה הצווחני מתערב מדי פעם בנהיגה
של שמוליק. היום אני לא יכול לזכור מה אני ואלעד היינו עושים
כל הנסיעה. אני יודע, שבעיקר הייתי עסוק בלהתרגש ממה שאולי
יקרה ביאכטה. אבל שם, לצערי, הוא היה בעיקר מתבודד. היינו
מגיעים למרינה של תל-אביב-יפו. פוגשים שם את שאר המשפחה: דוד
מיקי ואשתו אורנה, הסבתא ולפעמים נספחים נוספים.

היינו יושבים בכיסאות, עומדים ליד המעקה, משתרעים על המשטח
בחרטום. שמש, אלפי טיפות מים זעירות מתנפצות על העור, מלח על
המשקפיים. אלעד הוריד חולצה, אני התעלמתי. רציתי רק לשלוח יד,
מתחת לבגד-הים שלו. רציתי רק להתבודד איתו באחד מחדרי המיטות
שבבטן היאכטה, להרגיש את עוצמת הרומנטיקה והמסתוריות, כשמשפחתו
בחוץ, והוא נעול עם "חברו לספסל הלימודים" בחדר השינה, בלי
בגדים, נהנים. רציתי להרגיש מישהו מיוחד, להרגיש שהוא יודע שיש
לנו סוד משלנו. ואז היינו מגיעים לנמל בעכו. עוגנים, מטיילים,
יושבים לאכול באחת המסעדות.

יום שבת אחד, לאחר ההפלגה ביאכטה, טיילנו לאורך הטיילת, וראינו
זוג בבגדי חתן וכלה, פוסעים לאיטם כשלצידם משתרך צלם, שהכין
להם ודאי ספר תמונות למזכרת. "ספר שיצהיב", חשבתי לעצמי,
"שלילדים תהיה מזכרת מהתקופה שאמא ואבא עוד היו ביחד, שיהיו
תמונות בשיא האושר והחיבור, שיהיה קשה להבין מה לא הסתדר".
ואלעד חושב לעצמו - זו עוד תחנה שאני אעבור מתישהו. ואני חושב
- הנה משהו שאני לא אעשה לעולם. משהו שלא אוכל לתת לאמא. במקרה
הטוב אני אחיה עם אלעד שלי. בטח לא כזוג נשוי, ואולי אפילו גם
זה לא. "הרי גם היום הוא לפעמים מתעצבן פתאום כשאני נוגע בו,
ואין לדעת מתי זה יתפוצץ", הייתי מהרהר עם צביטה בלב. קיבלתי
ממנו מסרים סותרים בלתי פוסקים.

כך, למשל, באחת הפעמים בהן למדנו יחדיו למבחן, הוא כתב לי בטוש
אדום על גב כף היד:"I LOVE YOU". ובפעם אחרת, כשישבנו לשולחן
ללמוד, וכף ידי הייתה - כהרגלה - מונחת על ברכו, הוא דפק את
הברך בתחתית השולחן, כשידי מונחת עליה. חשתי כאב עצום, אך מפאת
ההשפלה ניסיתי להתעלם. כאילו במקרה ידי הייתה שם, ובמקרה הוא
הזיז את ברכו, ובמקרה קיבלתי מכה. כל כך במקרה, שאם לא אמשוך
תשומת לב, הוא לא ידע בכלל שזה קרה. בחלק מהפעמים בהן ישנו
יחדיו, היה אלעד מתנהג בקרירות יחסית, וכשהייתי נצמד אליו תוך
חיפוש נואש אחר חום גופו, הוא היה אומר שחם לו ככה, מתרחק
ונצמד לקיר, תוך שהוא מותיר אותי נעלב ודחוי, שוכב "בצד שלי"
כשכל גופי שואף אליו. בפעם אחרת, כשהיינו אצל בני באחד מימי
השישי ההם, אלעד שיחק במחשב ואני ישבתי לצידו, זרועי מתוחה על
משענת כסאו, וכף ידי מלטפת בחשאי את צוארו. רק שאפרת, אחות של
בני, קלטה מה שקורה, וזרקה לחלל האויר: "מה אתה מלטף אותו, מה
הוא חיית שעשועים שלך?!", בדיבורה הטפשי, הנפוח והמתגלגל. אלעד
נראה כאילו הוא נוטה להסכים עם האמירה שלה. וכך, מרגיש מושפל
ונבגד, חדלתי מללטפו וקפאתי במקומי. ואולם, למרות תקריות לא
נעימות מסוג זה, הרפתקאות יום שישי בצהריים לא היו נמאסות אף
פעם.