את אלעד שגב הכרתי בכיתה ט', כשהגעתי לבית-ספר חדש בסביבה
ישנה, וצורפתי דווקא לכיתה, שבה לא היה אף אחד ממעט האנשים
שהכרתי באותו בית-ספר. כבר בימים הראשונים ללימודים משך את
העין שלי מישהו חמוד, שעשה רושם מאד חברותי. המשפט הראשון שאמר
לי עם הגיעי לכיתה, היה: "היי, יש לך שם מאד יפה". מאוחר יותר
גיליתי, שיש לנו אותו השם. תוך כמה ימים התיידדנו יותר, והבנתי
ממנו, שהמבחן הקרוב באנגלית מהווה איום די גדול עבורו. לא היה
קשה להבחין שהוא לא תלמיד מצטיין, ושהוא יותר נמצא בכיתה על
תקן הליצן. דבר נחמד בפני עצמו, אבל לא מספיק, כנראה, בשביל
לעבור מהחטיבה לתיכון בבית-הספר רם-הציפיות (שלא לאמר סנובי)
בו למדנו.

החלטתי להציע לו ללמוד איתי ביום שבת שלפני המבחן, ובכך לנסות
להתקרב אליו. עשיתי את זה בתמימות של ילד בכיתה ט', שנדלק על
מישהו, ורוצה למשוך את תשומת לבו, בלי ממש להגדיר את זה
כ"להתחיל" איתו. הוא אכן קיבל את ההצעה בשמחה ובא ללמוד אצלי.
אמנם באותו בוקר שבת בעיקר למדנו, והרגשתי שיש קרח שצריך
לשבור, אבל באופן כללי חשתי שזו תהיה דרך מעולה להתקרב אליו,
דרך הלימודים. וכך, לאחר שעבר את המבחן הראשון באנגלית בהצלחה
יחסית, הפכה הלמידה המשותפת שלנו לאפשרות אטרקטיבית מבחינתו,
והוא הציע שוב ושוב שנלמד יחד. שמחתי, וקיבלתי את הצעותיו.
בתוך שבועות ספורים הפך הדבר לשגרה ברורה וקבועה שקסמה לי מאד,
בעיקר משום שעד מהרה ההפסקות שעשינו בזמן למידה למבחן, כדי
לאכול או לראות יחד טלוויזיה, הפכו לחלק יותר משמעותי ביחסים
שלנו, והלמידה הפכה יותר שולית.

הציונים שלו השתפרו פלאים, מה שגרם להורים שלו לאהוב אותי מאד.
בראייתם, הייתי מורה פרטי לא רע - ועוד בחינם. בהתחלה הם כל
הזמן הציעו לי כסף ומתנות, מה שדי פגע בי ואיים להנציח את
מעמדי כמורה ותו לא, בעוד שאני, כמובן, אהבתי ורציתי לעזור לו,
מאינטרסים אחרים. ככל שעבר יותר זמן, ובילינו יותר יחדיו, כך
התקרבנו יותר ויותר, ועשינו יותר דברים ביחד. בהרבה מובנים,
הפכנו לאיש אחד. אפילו התחלנו ללכת לאותו ספר. יותר נכון, אני
התחלתי ללכת עם אלעד לספר שלו, על פי המלצתו החמה. מאחר שאני
הייתי חדש באזור, לא ידעתי מספיק טוב דברים כמו - איפה כדאי
להסתפר. וכך, כשהגיע הזמן לתספורת, בפעם הראשונה מאז שחזרתי
לגור בעיר התלוויתי אל אלעד, והעניין הפך למנהג קבוע. אפילו
אחרי שהספר חתך אותי בטעות בעורף עם תער הגילוח, המשכתי לחזור
לשם עם אלעד. לפי כל ההגדרות, אפשר לומר שהפכנו לחברים קרובים.
אך עבורי, כמובן, זה היה יותר מזה - התאהבתי בו לחלוטין. הוא
היה הדבר היחיד, שהיה לי בראש רוב הזמן. הייתי מאושר. נמשכתי
אליו מאד. פינטזתי עליו, וחיכיתי לרגע, שהפנטזיה תתממש.

יקשה עלי לתאר במילים את יופיו, אבל זה שווה את הניסיון. אלעד
היה נער חטוב, חלק למדי, בעל גוון עור שזוף ושיער חום, רך
ובלוריתי. הליכתו גברית ואצילית, מלאת בטחון, חזהו האתלטי ניכר
מבעד לכל חולצה שהיא, ועורפו רחב, שחום ומזמין. באשר לפניו, גם
הן התגלמות השלמות: גבות בולטות מסודרות בטבעיות מפליאה,
המדגישות עיני-דבש שבמרכזן אישון המעוטר סביבו בנקודות של
פיגמנט ירוק, הגורמות למסתכלים מקרוב לטעון לעתים שיש לו
עיניים ירוקות. מבטן חופן אינטימיות, רוך, צחוק וממזרות בעת
ובעונה אחת. מבין שאר חלקי פניו היפים, ראוי לציון מיוחד פיו,
המשורטט בקפידה, ומעוצב באופן שפשוט דורש נשיקה. למרות זאת,
אלעד נהג לטעון שלי יש פה יפה משלו. איך שלא יהיה, אני הייתי
מסונוור ממנו תמידית, ונוכחותו בלבד גירתה אותי.

יותר מכל חשקתי בגופו המשכר, שכל קימור שבו, כל שריר, כל פלומת
שערות-התבגרות, כל ניחוח וברק, הוציאו אותי מדעתי בהדרגה שסופה
הבטוח אבדן שפיות. רציתי לראותו ערום, להיות עד לכל כולו
הטבעי, החשוף, המלא, בלי שום כסות, שום בד שיגרע מהשלמות
ויפריד. אף לא גרב. כל הזדמנות כזו, גם אם הייתה חלקית וחטופה
ביותר, הסבה לי עונג עילאי וסיפקה חומר לפנטזיות לא מעטות. פעם
אחת, למשל, כשישבנו על המיטה שלו, והוא לבש מכנסי בוקסר
רפויים, נגלה לעיניי במקרה אחד מאשכיו. לא יכולתי להפסיק לבהות
בו, לקוות שייגלו לעיניי חלקים נוספים, תוך חשש שהוא ייעשה
מודע להיחשפותו המקרית, ויובך או יבחין בריתוק שלי. ובפעם
אחרת, כשהתלבש בנוכחותי, הפנה לי את גבו, והתפשט כולו. מהשנייה
שהוריד את תחתוניו ועד שלבש אחרים, בהיתי בעכוזו המרהיב, ולפתע
מבין רגליו הבחנתי בכיפת איברו השמוט.

כלום לא שינה את המשיכה המטורפת וחסרת הגבולות שלי אליו, גם לא
שיניו התחתונות שהיו עקומות במקצת. אני זוכר שהוא שנא את זה,
והזדקק לחיזוקים חיוביים בנושא. הייתי מושיט את ידי על-פי
הזמנתו, נוגע בשיניו ואומר "לא, הן לא כל כך עקומות, זה בסדר".
אפילו פלומת שפם ההתבגרות שהייתה לו בתחילת היכרותנו לא הפריעה
לי להימשך אליו. הייתה זו פלומה מצחיקה וברווזית, שהלכה וכהתה
עם מרוצת השבועות, אשר אלעד נמנע מלגלח בגלל שטיפת המוח שעשה
לו אביו, שאמר לו תמיד "סתם יהיו לך קוצים אם תתגלח, כמו
קיפוד". אני, כמובן, תמכתי בגילוחה ובהפסקת המראה המגוחך
לאלתר, ומכיוון שאני כבר התחלתי להתגלח (למרות אי-שעירותי
הכמעט מוחלטת) אלעד גילח אותה לבסוף בעידודי הרב ולמרות מחאת
אביו. מאז, בכל פעם שהוא התגלח בנוכחותי - היה אלעד מורח את
קצף הגילוח בצורה של זקן צרפתי, ומשכנע אותי שהוא דומה ככה
לפרדי מרקיורי. הוא היה מדמה את סכין הגילוח למיקרופון, ועם
הזקן הלבן המדומה היה עומד מול המראה ושר "IT'S A MIRACLE".

הוא היה כל כך מדהים וסוחף, שפעם ניגשו אליו ברחוב והציעו לו
לבוא לפגישה בסוכנות דוגמנות. זה החמיא לו מאד, אך הוא גם חשש
מסיבה לא ברורה. אולי פחד שאחרי הפגישה יקבל תשובה שלילית. הוא
ביקש שאבוא איתו לאותה פגישה, אבל אני התחמקתי מתוך תחושת
נחיתות, ביישנות וקינאה.


באופן טבעי, חיפשתי בלי הפסקה רמזים לנטיותיו המיניות, עדויות
לכך שגם עבורו אנחנו יותר מסתם חברים, שגם מבחינתו מערכת יחסים
בין שנינו היא בת-קיימא, שהוא גם מאמין ששני בנים יכולים
לאהוב. אין ספק, שאני הראיתי לו את האהבה שלי. החל בזמן
שהקדשתי לו ובעובדה שדאגתי לציונים שלו בצורה כל כך רצינית,
וכלה באמירות: "אני אוהב אותך" ובנגיעות, שפשוט לא יכולתי
להימנע מהן, כאילו הוא היה הפלוס, ואני - המינוס, של שני
מגנטים רבי-עצמה. חיכיתי שזה יבוא גם ממנו. אמנם לקח לו קצת
זמן להסתגל למערכת היחסים ביננו, שמאפייניה ודאי היו זרים לו,
אך גם הוא החל להביע רגשות בשלב מסוים. הפעם הראשונה שבה הוא
אמר לי "אני אוהב  אותך" - שלא בתגובה לאמירה זהה ומקדימה מצדי
- ריגשה אותי עד מוות. ומלבד ארועים כגון זה, מצאתי את העדויות
והרמזים שחיפשתי גם בצורות אחרות. למשל, כשהיה מתפעל - אפילו
בצורה תמימה, לכאורה - מבחור שנראה טוב או מגופם של השחיינים
והמתאגרפים בערוץ הספורט. בשבילי היה זה לחם מספיק בשביל להזין
את התפיסה שהוא כמוני, ושיש לנו עתיד זוגי.

הייתי בטוח שמצאתי את אהוב חיי, והיה זה משמעותי מאד עבורי
בהתחשב בעובדה שהכרתי בנטיותיי המיניות בגיל צעיר יחסית, כבר
לקראת סוף בית-הספר היסודי. הייתה זו תחושה של הישג. תחושה שאף
על פי שזה סופי ושאני הומו, שונה מכולם, לא נגזרו עלי חיי
בדידות, והנה - אני בכיתה ט' ויש לי חבר. יש לי אהבה. זה לא
בשמיים. פחדתי למוות מהיום שבו זה יגמר, ובגלל חוסר היציבות
הרגשית שאפיינה את אלעד - ידעתי שהיום לא יבושש לבוא, ונאחזתי
בכל רגע. זאת אולי הסיבה, לכך שבילינו כמעט 24 שעות ביממה אחד
במחיצת השני.

בכל יום שישי אחרי בית-ספר היינו הולכים עם שירלי לאכול
ב"מק'דונלדס" ואחר-כך יורדים ברגל או באוטובוס לבית של סבא
וסבתא שלי. היינו שמים את התיקים ויושבים קצת, ואז הולכים
לבני. בני למד איתי עוד בבית-הספר היסודי, ובסוף כיתה ו',
כשעברנו דירה לשנתיים, הייתי רואה אותו רק כשהייתי בא לבקר אצל
סבא וסבתא. בחופש הגדול בחטיבת הביניים, בין כיתה ז' ל-ח', קרה
הלא יאמן. אני ובני שכבנו. הוא היה - מן הסתם - הראשון שלי.
קצת מוקדם, נכון. כשכולם בקושי גירדו את "הגיל שאפשר להתחיל"
אני כבר הייתי שקוע עמוק באמצע. זה קרה בהדרגה והיה בעיקר תחת
מעטה של ניסוי סקרני של שני מתבגרים, ומבחינתי מימוש של תשוקה
שלא ניתנת להגדרה ולא ברור אם יש לה זכות קיום. זה אמנם היה
נטול רגשות, אבל בהחלט היה נחמד ומספק לאותה תקופה, ויותר חשוב
- זה היה נוח.

בכל פעם שהיה לי זמן וחשק, הייתי קובע עם בני מתחת לבית שלו,
בנוהל הקבוע: אני אביא את השקיות מהבית של סבתא, הוא יביא את
המפתח למחסן. הייתי ניגש למטבח בבית של סבתא, פותח את המגירה
התחתונה ולוקח 4 שקיות של סנדוויצ'ים - 2 בשבילי, 2 בשבילו -
לפעמים שקופות, לפעמים על איורים של "משפחת סימפסון". אחר-כך
הייתי עולה מהבית שניצב לו על פי הואדי אל  הרחוב, וחוצה את
הכביש לעבר הבנין של בני. "אהלן, מה המצב?", היינו מדברים קצת,
והולכים אל מאחורי הבית, למחסן. עולים שלוש מדרגות, ובני פותח
את הדלת. הוא מדליק את האור כי בחוץ כבר מחשיך, סוגר את הדלת
אחריו, ואנחנו נמצאים בפרוזדור קטן וצר, שמשני צידיו דלתות של
מחסנים פרטיים של דיירי הבנין. הוא מוריד לי את החולצה, ואני
מוריד לעצמי את המכנסיים. אני יורד על הברכיים ומפשיל את מכנסי
הספורט המגוחכים שלו, כחולים קצרים עם פסים  לבנים בצד, ערבי
כזה. או אולי רוסי. וכדי להתאים לאווירה הוא לובש חולצה קצרה
של איזה מתנ"ס או קייטנה או "שטראוס" או משהו כזה של רחוב.

ואז אני לוקח אחת מהשקיות ומלביש על הזין הלא מרשים כלל שלו.
ומוצץ. ואני לא מרגיש בשר, רק ניילון שעוטף כלי של תשוקה. אבל
גם זה משהו. ואז אני עומד ומתכופף קצת, והוא מזיין אותי קצת.
ואחר-כך הוא מביא ביד או שאני שוב מוצץ לו והוא גומר. ותמיד,
גם במחסן - גם במיטה - גם באמבטיה, הוא מסתובב ורוצה שגם אני
אזיין אותו. אבל אם הייתי רוצה לזיין אותו, כבר יכולתי לזיין
בנות, הייתי מהרהר לעצמי. ובלי להסביר לו שאני לא בקטע
האקטיבי, כי הוא לא יבין, וגם אני עדיין לא בדיוק יודע שיש לזה
שם, פשוט מסרב, מעביר נושא, יורד לו שוב.

"איפה היית?" שואלת סבתא את נכדה בן ה12- וחצי. "אצל בני". "אה
יופי, מה עשיתם?", "סתם... שיחקנו במחשב". שיחקנו במחשב בתחת
שלי...

המפגשים האלה התרחשו במשך כל החופש הגדול, ולאחר מכן בתדירות
נמוכה יותר לאורך חודשים, במתווים שונים, כשבדרך כלל בני היה
מתקשר אלי כשהבית שלו היה מתרוקן: אחותו אפרת הייתה בקייטנה של
"אגד" כי אביו גדעון הוא גמלאי שלהם, ענת אימו נסעה לעשות
דיאליזה לאמא של גדעון שמאושפזת בבית-אבות, וגדעון - איפה הוא
טייל, אף פעם לא הבנתי. הוא בקושי היה זז ומדבר, ולאן כבר יכול
היה להיעלם? העיקר שהייתי מגיע לבני תוך כמה דקות וניגש ישר
למחשב שלו, הוא נשכב על הספה והתחיל להביא ביד ומתישהו קרא לי
למצוץ לו. גם הוא מצץ לי, כמובן. עשינו כל מני דברים בכל מני
תנוחות, צורות ומקומות, כשהאהוב עלי היה באמבטיה. שם גם הרגשתי
הכי נוח שהוא יחדור אלי. כבר עברנו את תקופת שקיות
הסנדוויצ'ים, וגם למצוץ היה הרבה יותר כיף.  אבל בגלל אותן
אמבטיות משותפות, עד היום - שנים אחרי - בכל פעם שאני רוחץ
ידיים בבית זר עם אותו סבון שהיה בבית של בני, מכה בי גל של
זכרונות של זיונים מגיל 13, ובדרך כלל אני נגעל. ולפעמים,
כשהבית שלו לא היה ריק, ובכל זאת ההורמונים של גיל ההתבגרות
דרשו את מנת חלקם, היינו מסתגרים בחדר של בני, הוא היה נשען על
הדלת מבפנים ומחזיק את הידית כדי למנוע כניסה של אורחים לא
קרויים, ואני הייתי יורד על הברכיים ומוצץ, ואז היינו
מתחלפים.

בכל אופן, אלעד ובני למדו באותה שכבה בחטיבת הביניים אליה
הצטרפתי בכיתה ט', בכיתות מקבילות, והכירו זה את זה, מה שאיפשר
לי ולאלעד ללכת לבני בצהרי יום שישי לשחק אצלו במחשב, בלי שזה
יראה מוזר מדי. אפשר לאמר, שבעצם, די ניצלנו אותו. חלק
מהאטרקציה של הביקור אצלו היו הריבים של בני עם אחותו אפרת,
ובמיוחד כשההורים המוגבלים שלו התערבו.

אמא של בני, ענת, אשה מבוגרת אך גדולת מימדים וחסונה, מכוערת
למדי, בעלת מבטא הונגרי כבד. אביו, גדעון, היה זקן מאד יחסית,
קרח, והיה מתהלך בבית בלי חולצה ועם שדי אישה ממש. הוא היה
מגמגם, ובכל פעם שבני היכה את אפרת (באמת או בצחוק, חזק או
חלש) גדעון היה נעמד כשגבו כפוף לאחור ושדיו שמוטים ומגמגם
בקול צרוד, בדרך כלל תוך הזלת ריר: "ת..ת..ת...עזוב אותה...
בנייי...". ואמו, ענת, הייתה צועקת בעברית משובשת: "לזלזל
איתך, משוגע אחת!" ומיד משילה אחת מנעלי הבית שלה וניגשת אליו
בצורה מאיימת, ולפעמים גם מכה אותו. הוא, אבל, היה חיה אמיתית,
וכלום לא הכאיב לו. אך מיד היה עושה עצמו כאילו נפגע, מעמיד
פני צולע, וכולם היו משנים הבעתם וצוחקים. "יותר טוב אני ישים
אותו בפנימייה וזהו, שישבור ראש שלו", אמרה ענת. ואפרת הייתה
ממהרת להזכיר לנו את הסיפור על "מציאת" בני: "ענת וגדעון מצאו
אותו בפח אשפה ברחוב ולקחו אותו הביתה". והוא היה מתאדם וצועק:
"תשתקי, שד", ופותח במרדף מחודש אחריה ברחבי הבית.

לפעמים היה נדמה לי, כמה שזה ביזארי, שבני מקנא בחברות שלי ושל
אלעד. אני זוכר שיום אחד בהפסקה קרא לי בני מהכיתה (זה המקום
לציין שה"כיתה המקבילה" בה בני למד הייתה גם הכיתה המסלולית של
השכבה), כרך את ידו סביב צווארי באהדה מאיימת ושאל אותי בדאגה:
"אתה מוצץ לו!?". כאילו אני המוצץ הבלעדי שלו, שייך לו, מחוייב
לו. כאילו עשיתי את זה מאהבה. כאילו אם היה לי סיפוק אחר בחיים
הייתי משתין לכיוון שלו, וממשיך לנהל איתו מגעים חפוזים. ואני,
שלא רציתי להודות בראשוניות יחסי המיניים עם אלעד, עניתי לו
"מה זה עניינך?" וחזרתי לכיתה בשאט נפש.