היה זה היום השלישי באבט"ש במחסום ארז שברצועת עזה, אליו
נשלחתי בפתאומיות בהתראה של שבוע. כהרגלי, לאחר שעברתי את ההלם
והדכאון שנבעו מעצם המטלה הנוראה, ואולי במקביל, פיתחתי ציפיות
שיקרה משהו מעניין ומסעיר. שאפגוש מישהו. שיקרה משהו. כל דבר.
בניגוד למקרים קודמים (שמירות ותורנויות אחרות בצבא), הפעם זה
גם לא היה כל כך דמיוני, מאחר שהכרתי בחור חמוד ששירת שם,
והבהיר לי יותר מפעם אחת שהוא מעוניין בי. אז אף על פי שידעתי
שהוא אומר את זה לכל מה שזז בערך, הרמתי לו טלפון והודעתי לו
על בואי. ואף על פי שידעתי שלא אתן לעצמי להשתטות - שקול
שכמותי, קניתי לי חבילת קונדומים ולקחתי אותה איתי לאבט"ש.
שיהיה. מיותר לציין שלא נעשה בהם כל שימוש עד היום. אמנם פגשתי
את אותו בחור (ארז שמו, עם כל האירוניה שבדבר), אך היה זה
באמצע משמרת במקום הומה אדם וללא אפשרות להתייחד.
ביום ההתייצבות הנקוב בצו הסיפוח, התרכזנו - 30 חיילים - רובם
זרים זה לזה - ממגוון חילות העורף - במחנה תל השומר, ומשם
יצאנו בהסעה אל ההתנחלות "ניסנית" שבצפון הרצועה, באווירה של
גורל משותף. ביומיים הראשונים לשהותנו שם עברנו מעין חפיפה
רצופת הרצאות ותדרוכים על משימתנו שם בחודש הקרוב, ורק ביום
השלישי התחלנו לשמור ממש, מחליפים את קבוצת החיילים המסופחים,
ששמרו שם טרם הגעתנו. הלינה והארוחות התבצעו במבנים של הפלוגה
אליה היינו מסופחים, אותם חכר הצבא מההתנחלות. בכל שמונה שעות
עם חילופי המשמרות נערכו הסעות מהפלוגה שבניסנית אל מחסום ארז
עצמו, שם שמרנו בעמדות השונות. וכך, באחת ההסעות הראשונות שלי,
אם לא בראשונה ממש, צלצל מכשיר הפלאפון באמצע הנסיעה. לקח לי
קצת זמן להוציא את המכשיר מהתא האחורי באפוד, שם שמתי את
הפלאפון ואת המטען כמעט לפני כל שמירה, אך לבסוף עניתי.
-"הלו", עניתי.
-"שלום... אלעד?", ענה הקול מעבר לקו ונשמע מוכר.
-"כן, היי!", עניתי בלבביות, כי חשבתי שהיה זה חבר, שהבטיח
לצלצל אלי בעת שהותי באבט"ש.
-"מה, אתה יודע מי אני?!", ענה קול מהוסס, מבולבל ומופתע
מהנימה מסבירת הפנים. התחלתי לחשוד, שזה איננו אותו חבר, אך
עדיין עניתי בחיוב:
-"כן, נדמה לי..."
-"אני מחפש את אלעד גנות...", אמר וגרם לי להבין, שהוא אינו מי
שחשבתי.
-"אני אלעד גנות...", עניתי, "חשבתי שאתה מישהו אחר. יש לכם
קול דומה... אז מי אתה?", שאלתי, מבולבל מהדרך שבה התחילה
השיחה.
-"קוראים לי אורן, ואתה לא מכיר אותי. אני גם לא יכול להגיד לך
בינתיים מי אני או איך הגעתי אליך, אבל אני חייב לדבר איתך...
אני מניח שאתה מבין כבר שאני...", אמר בנשימה אחת.
-"כן... די אפשר לשמוע בקול שלך... על מה אתה צריך לדבר
איתי...?", שאלתי והרגשתי כמו מוקדן בבזק ששואל "איך אפשר
לעזור לך?".
-"אני לא יכול להגיד לך בינתיים".
-"אולי בכל זאת תגיד לי איך הגעת אלי... אני לא משתמש בפלאפון
הזה בדרך כלל וזה קצת מוזר...", כל הסיפור הזה נשמע לי תמוה,
אני לא מכיר שום אורן או משהו קרוב לזה, הרהרתי לעצמי.
-"התקשרתי אליך למשרד ודיברתי עם רונית. היא אמרה לי שאתה
באבט"ש שלושה שבועות ונתנה לי את הפלאפון". אני אהרוג את
רונית, חשבתי לעצמי.
-"טוב, ואיך הגעת למשרד שלי?"
-"בבקשה, אני ממש לא יכול לספר לך כלום. רציתי שניפגש, ואז אני
אספר לך הכל, אבל אני מבין שעכשיו נצטרך לחכות שלושה שבועות",
אמר אורן בבטחה גמורה שהייתי נפגש, ואולי עוד אפגש, עם אדם זר
ומסתורי, שלא מזדהה ולא חושף את כוונותיו. אמנם זה לא רחוק
מפגישות עיוורות עם בחורים מהאינטרנט, שלפעמים בכלל לא עברתי
איתם את שלב הטלפון, אבל כאן זה יותר מדי חשוד.
-"טוב", עניתי בחוסר סבלנות מורגשת, "תשמע, אנחנו בדיוק
באוטובוס והגענו עכשיו לאזור של השמירה, אז אני צריך לרדת, חכה
שנייה", אמרתי ושמתי את הטלפון בכיס הדובון, עדיין מבלי לנתק
את השיחה. כשירדנו אמרו לנו להסתדר ב-ח' לתדריך, אז נאלצתי
לסיים את השיחה.
-"תשמע, אורן, יש לנו עליית משמר, אז תתקשר אחר כך, טוב?"
-"אתה תוכל לדבר בשמירה?"
-"כן, נראה לי, אני עוד לא ממש יודע איך זה הולך פה, אז תתקשר
ונראה".
סיימנו את השיחה, ותחושת התרגשות מסויימת עברה בי, תחושה של
הרפתקה העומדת בפתח. ברור היה לי, שעומדת לפני מסכת של שיחות
עם בחור, שנשמע בטלפון חמוד למדי, מה שהספיק לי בהחלט באותו
רגע, ולו על מנת להפיג את השיממון החברתי ששרר שם. כעבור
כעשרים דקות, כשכבר הייתי בתוך הבוטקה של המחסום הראשי, צלצל
הפלאפון. בכל עמדה שמרו חייל שמשרת במקום באופן קבוע וחייל
מסופח, כמותי. החייל הקבוע שהיה איתי בעמדה אמר לי לדבר "ככה
שלא יראו, כי בעקרון אסור". בעודי נשען על הקיר עם הפנים
לכיוון שאוכל לראות אם מישהו מגיע, פתחתי את השיחה לאחר מילות
הנימוסין:
-"אז מה עוד אתה יודע עלי?"
-"טוב, אז כמו שאמרתי אני יודע שקוראים לך אלעד גנות, אני יודע
איפה אתה משרת, איפה אתה גר ובאיזה בית-ספר למדת". קשה לי
להסביר כמה לא בנוח חשתי. אני, שרגיל להיות כשידי על העליונה
במצבים כאלה, ושבידי יהיה המידע על הצד השני, אני שניגש לכל
מעשה עם כמות נכבדת של ידע מקדים, וחושש ממצבים שאינם בשליטתי
- ניצב מול אדם בלתי מפוענח שיודע עלי לא מעט. הבעתי, כמובן,
את אי שביעות רצוני מהמצב הנתון, וכנסיון זמני לאזן את
העניינים, סיפר לי אורן עוד על עצמו:
-"התגייסתי לפני פחות משנה, אני משרת בתותחנים בצפון - כרגע
הסוללה שלי בלבנון, ובעקרון אני יוצא כל שבועיים", החלו לבצבץ
סממנים שלרוב מרתיעים אותי כמו קרביות, שמסמלת מעין סטרייטיות,
לכאורה. מסיבה כלשהי, הרגשתי יותר בנוח עם אנשים, שמשתייכים אף
הם, כמוני, לביצה הג'ובניקית. ואז הוא המשיך ודייק:
-"בעצם אני כבר חודש בגימ"לים, ואולי אני אפילו לא אמשיך
ביחידה, אני בתקופת מעבר".
-"חודש ?! ואו, למה !? מה קרה?"
-"הממ... זה קצת מביך... קיבלתי קילה... כשהרמתי ציוד כבד",
גיחך במבוכה והמשיך: "אז עברתי ניתוח ועכשיו אני לא יודע אם
אני חוזר לסוללה או לא".
רווח לי מעט, והתחזקה בי התהייה, מדוע הוא הגיע דווקא אלי.
המשכתי מפעם לפעם ללחוץ עליו בנושא, וכל שהוא נידב לאמר לי
היה: "יש לנו משהו נורא גדול במשותף", דבר שתמיד נשמע לי טוב,
ונראה כבסיס לקשר איתן.
הוא המשיך לספר לי על עצמו, וכבדרך אגב, על בחור אחד שמשרת
איתו בסוללה. בחור מדהים, עם "עיניים ירוקות חודרות", יפהפה
ועם גוף מדהים. מגילת התארים והשבחים ששפך בפני על אותו בחור
בקטעי שיחה שונים הייתה ארוכה. בעיה אחת הייתה עם הבחור, או
בעצם שתיים: הוא היה סטרייט, והוא גרם לאורן להתאהב בו. אמנם
לא מיד, לא ממבט ראשון, כך סיפר לי אורן, אלא בחודשים
האחרונים. השניים התגייסו יחד, עברו יחד טירונות וקורס, והגיעו
לאותה יחידה בתותחנים, ויותר מכך - לאותה הסוללה. הרגשות של
אורן כלפי הבחור לא התחילו מיד בטירונות וגם לא בקורס, אם כי
אז חלה ההתקרבות הראשונית ביניהם. רק כשהחלו לשרת יחד התאהב
אורן בעלם המדהים, שנקלע מאוחר יותר למרות היותו "סטרייט"
למערכת יחסים לא שגרתית עם אורן. זה היה עיקר המידע שהצלחתי
לדלות מאורן בשיחתנו הרצינית הראשונה, שהייתה ארוכה וסוחפת.
בסוף השיחה הבהרתי לאורן שאני לא יודע בדיוק באיזו תדירות נוכל
לדבר אבל שאני מנתק את הפלאפון רק כשאני הולך לישון בין
המשמרות, ושבשאר הזמן אני זמין, אז שינסה לתפוס אותי מפעם
לפעם. השארנו את המצב כך שעליו מוטלת חובת ההתקשרות, מצב שתפס
בערך עד לסוף שהותי בשטחי הרשות הפלסטינית. עד אותו זמן לא היה
לי מענה קולי בפלאפון, מה שהשתנה מיד עם ריבוי השיחות בינינו.
הייתי חייב לדעת מתי הוא התקשר, ובכלל - זה לא מזיק לדעת מי
חיפש אותך כשאתה זרוק בעזה למשך חודש. אז התקשרתי למרכז שירות
הלקוחות של "סלקום" וביקשתי לפתוח תא קולי, מה שהיה פשוט
ומיידי, להפתעתי.
בערב אותו היום התקשרתי לגלי, חברתי הטובה, וסיפרתי לה על אותו
בחור מסתורי, שמסיבה לא ברורה החליט שהוא צריך למצוא אותי
ולדבר איתי, ואף מביע עניין בכך שניפגש כשיסתיים האבט"ש. גלי
נשמעה מסוקרנת כמעט כמוני.
-"ואתה הולך להיפגש איתו?"
-"אין לי מושג... נראה, קודם נכיר אותו קצת, נוודא שהוא לא סתם
איזה פסיכופת".
כך המשכנו - אני ואורן - לדבר באקראי. לאט לאט החלה מתקלפת
קליפת החשאיות שלו, ובאחת השיחות הוא אמר שהוא מרגיש מטופש,
ושהוא חש צורך להתוודות - לא קוראים לו אורן בכלל. לא נפלתי
מהכסא מרוב הפתעה, אבל כן חשתי - שוב - שאת השיחות שלנו אופפת
מעין מסתוריות מזיקה וחד-סטרית, מעילה באמון.
-"טוב... זה היה די צפוי...", הפטרתי בעוקצנות, "אז איך קוראים
לך?", שאלתי ברוגז מסוים.
-"תנחש... זה שם מגעיל... מהתנ"ך ומתחיל ב-י'..."
-"יוסף? יצחק? יעקב? יחזקאל...?", שלפתי שמות שקפצו לי לראש,
ואמרתי אותם בחוסר חשק מהול בטון ציני, שכן ממש לא התאים לי
להשתתף עכשיו - שניה אחרי שהוא שיקר לי - בחידון התנ"ך. באופן
מפתיע לא קלעתי, פספסתי אחד.
-"לא... קוראים לי יהודה", בקול מתוק, שרק התחלתי להכיר, הוא
אמר לי את שמו, לא כמו שהוגים אותו ב"אחי הצעיר יהודה", אלא
כמו שאומרים "רחוב יודה לוי".
-"למה שם מגעיל!?", אמרתי לו בצביעות מוחלטת, שכן בכל מצב אחר
(באינטרנט, למשל) הייתי בטוח מעקם את האף לנוכח בחור בשם מקראי
שכזה.
על אף שהשיחות שלנו המשיכו מהוססות מעט, חסרות בסיס מניח את
הדעת של ידע הדדי זה על זה, ואף על פי שידעתי, שעוד רב הנסתר
על הגלוי, במיוחד לאור ארוע השם הבדוי, האווירה במהלכן הייתה
מאד חמה, וחלקנו זה עם זה רגשות רבים. כשהוא שאל אותי מה
הניסיון שלי עם בנים, שפכתי בפניו, כמובן, את הניסיון המר שלי
עם אלעד - בתמצית בלבד - כדי לא לחשוף יותר מדי בטן רכה בפני
אדם זר, שנשמע כמי ששוקל פעמיים כל משפט.
| 