אחרי שאמי נפטרה החלטתי לנסוע לבדי לאיטליה . תקפתי
רצון עז לבקר בכל אותם מקומות אודותיהם סיפרה , בהם
טיילה בתום מלחמת העולם השנייה , שלובת זרוע עם ארוסה
האיטלקי .
לצד תחושת הרעב שחשתי , רעב לאומנות . היתה בי שלווה
רועמת ותחושת בדידות תהומית .
אמי שלא הרבתה לשתף אותנו , ילדיה , בעברה ובפרט
בזוועות השוואה , התיישבה לידי באחד מביקורי בביתה
וסיפרה על הפרידה שהיתה לה מארוסה .
"אהבתי אותו , כמו שלא אהבתי גבר מעולם" לחשה והביטה
בי כדי לאמוד מידת הזדעזותי מכנותה , "זו היתה אהבה כזו
שכבשה את גופי ולא איפשרה לי להתרחק ממנו במשך ימים
רצופים , היה לנו את כל הזמן שבעולם , אלדו היה שמו "
ציינה ופניה האדימו מסומק .
אבל היא נפרדה ממנו וטונות של אהבה ירדו לטימיון , "אמו
חששה שלא אצליח ללדת , אחרי מחנות הריכוז" הוסיפה בכאב
ושתקה .
נזכרת , איך לא רציתי לחזור הביתה . ישבתי באחת הפיאצות
והבטתי בתנועת העוברים , לתוך תוכי נכנסתי , נברתי בנשמתי.
יותר מהכל רציתי לברוח , לשבור מוסכמות ,להשאיר הכל מאחורי
ולפתוח פרק חיים חדש .
תחושת עקירה רבצה עלי , אמי הלכה חמש דקות קודם הגעתי לבית
החולים , אחיות בחלוקים לבנים , התרוצצו אל המעלית וממנה ,
השקט
סביב לחש לי רעות , צעדתי חצי זקופה למחלקה . "אני מצטערת"
שמעתי ברקע מאחות מוכרת , לא עיכלתי הצטערותה עד שבזווית עיני
ראיתי את דלת החדר סגורה ואלונקה מוזרה חונה בסמוך.
צעדתי ברחוב צר , שלפי התיאור הרופף שאמי נתנה , כאן התגורר
אהובה . בית מכותר בגדר גבוהה , שפרחים סדורים עיטרו השביל
עד לדלת הכניסה הכבדה והירוקה . אך במקרה לא הצטלבתי לנוכח
הדמויות המגולפות עליה , עמדתי מולה דקות שנראו לי כנצח , קודם
משיכת חוט הפעמון העתיק . קולות ילדים ונביחה נשמעו מצדה
הפנימי.
באיטלקית עילגת ומקורטעת , שאלתי על מר אלדו , "סי סי
סיניורה"
שמעתי את עוזרת הבית שהובילה אותי אל חדר גדוש וילונות
ותמונות
שיובלות לא טעמו אוויר צח .
גבירה מלאה ומטופחת בשנות השישים לחייה , פסעה אלי בצעדים
מדודים .
"הו ה' הסתבכתי , זו בוודאי רעייתו , לכי תסבירי לה מי אני חצי
באנגלית , וחצי באיטלקית" חשבתי לעצמי וכמעט נימלטתי משם .
לא כל כך הבנתי מה ברצוני להשיג בעצם , מה אומר לו או , רחמנא
ליצלן ,
לרעייתו שתחייה . אני עושה רק טוב , הרגעתי את עצמי ויישרתי
חולצת
הטי שירטס שלי .
בזו אחר זו חלפו מול עיני במהירות שיא , חזותו ויופיו כפי
שתוארו על ידי
אהובתו , אימי .
במזוודה קטנה ושחורה , שמרה אימי על תמונות ששרדו מעברה ,
לצד הסרטיפיקט לארץ מהמחנות בקפריסין , תעודות הלידה של
שלושת ילדיה ותעודת עולה מתפוררת .
שלוש תעודות אך שני ילדים , רק אחי הבכור ואני . שנים פחדתי
לשאול על אותה אחות מסתורין שנולדה שנתיים לפני אחי .
זיעה קרה החלה לנטוף מעורפי מטה לאורך הגב . "אוי אני עוד
דקה מתעלפת " לחשתי לעצמי פנימה , "ואולי אותה אחות , בתו
היא , ולכן הוסתרה מאיתנו" תחושת מחנק השתלטה עלי ככל
שאותה גבירה קרבה אלי . פתאום נראיתי בעיני עצמי מטופשת ,
ומבט משונה ניבט מעיני ורעד קל ביצבץ מזוית פי .
והנה כמו משום מקום נפתחה דלת וגבר בשנות השבעים לחייו פסע
לעברי , הושיט לי יד מקומטת אך יציבה והציג עצמו כמר בנג'מינו
אלדו , במהירות שיא הצגתי עצמי כבתה של . סיפרתי שבאתי מארץ
ישראל
וחתמתי בעובדה שאימי כבר לא איתנו .
בסכין ניתן היה לחתוך המתח באוויר , מבטו כמו איבד פעימה ,
אלדו
הורה לי לשבת , ניגש לכוננית הספרים והוציא ערמת תמונות ישנה
בשחור לבן .
הוציאה , רכן מעליה , נשף כמו לנקותה מאבק ומסרה לי . מוכנה
הייתי להישבע שדמעה בצבצה בזווית עינו הימינית , אך הוא הטיב
להסתיר
זאת . "קחי , קחי את התמונות" ביקש והציע שאצטרף לארוחה
המשפחתית , תוך כדי מזיגת כוס קינאטי והגשתה לי .
בט"ו בשבט האחרון עליתי לקברה כהרגלי מדי שש השנים האחרונות ,
הפעם עליתי לבד , ללא משפחתי , לבד אך ביחד . אהבה גדולה לא
שכנה בין הורי , לפחות לא לפי אמות המידה שלי , תשוקה בוודאות
כן , אך לא מעבר לזה . על אלדו ראתה אמי לנכון לספר לי , שנים
מספר לפני שכוחותיה בגדו בה ונשמתה גם , על אהבתה הגדולה
לאלדו
ולא לאבי .
השנה פקדתי את קברה , יחד עם ערמת התמונות הצרורה .
10/6/02 |