"ילדי הירח - ילדים יפים" שר שלמה יידוב בשירו המצויין "ילדי
הירח". אני לא יפה. גם ילד ירח לא אהיה. אני לא מתאים. זה לא
אומר שאני פחות טוב, הם אמרו לי בעצמם. זה גם לא שזה רק אני.
דוקא כמעט כל החברים שלי הלכו איתי. רק מעט מחברי נשארו שם, עם
שאר האנשים שלא ממש אהבתי. אולי זה מה שמעצבן... הם השאירו את
כל המסריחים! סתם ילדים שלא מגיע להם בכלל, כי... כי הם
מסריחים!

זה החלום שלי. היה החלום שלי. בעצם עדין החלום שלי, רק שעכשיו
הוא לא יכול להתגשם. אין אפשרות לחזור. למה? ככה.

אי אפשר לנחם אותי, לא משנה כמה תנסו. למשל מישהו שהחלום שלו
הוא להיות שחקן ומעיפים אותו מבית ספר למשחק, לא ינחם אותו אם
תגידו לו שיעשה סרט בעצמו וישחק בו. אותו דבר אצלי. בערך.

מה עושים עכשיו? אפשר למצוא חלום חדש? אני לא מכיר מישהו
שכשהוא נכשל בהגשמת החלום שלו מחפש חלום חדש. אנשים תמיד מנסים
שוב. אבל הפעם אי אפשר. הם אמרו לי בעצמם. גם לא בעוד שנה
וחצי. אף פעם.
זה מרגיז. יש להם מין התנשאות שכזו, על מי שלא כלומר. טוב, כי
הם כן. גם אם אני הייתי בטח הייתי מתנשא.

תמיד חשבתי שנועדתי לעשות משהו מיוחד. רציתי להיות סופרמן, או
אפילו סתם לעוף. אחרי מלחמת הכוכבים רציתי להיות אביר ג'דיי עם
חרב אור כזאת. אני לא הוזה, אני יודע שזה הכל דמיון. אבל הייתי
כל כך קרוב להיות משהו מיוחד והם לקחו ממני את זה.

"אתה מבואס?" שואלים אותי. "לא, מה פתאום" אני עונה. זה שקר
כמובן.