אתמול קבעתי עם אייל שניפגש, ואז אני אספר לו את הכל, וכך גם
היה. הוא בא לאסוף אותי בשעה שש. הוא איחר בכמה דקות, אבל זה
כיוון שהטלפון אצלי היה תפוס, והוא לא זכר איך להגיע. עבר הרבה
זמן מאז שהוא היה אצלי בבית.
ירדתי לחניה מהר, ונסענו לים. לא הלכנו ממש לים, כיוון שיש לי
סינוסיטיס, אלא ישבנו על דשא במרחק של כמאה מטרים מן הים.
בנסיעה סתם דיברנו, על חיי היום יום, לא דיברנו באמת על מה
שרצינו לדבר. הוא כבר מראש ידע על מה אני הולך לספר, הוא אפילו
אמר לי את זה יומיים לפני כן. לכן נפגשנו, כדי להבהיר את
העניינים. אמרתי לו שזה הסוף. הפלצתי משפט דפוק, משהו כמו
מ"מפורסט גאמפ" :"החיים הם כמו לבן,  אם אתה לא אוכל אותם עד
לתאריך התפוגה, הם נהיים חמוצים". לבן!! זה סך הכל לבן!! ואני
דווקא אוהב לבן. אבל כנראה שאייל לא אהב. הוא לא הבין למה אני
עוזב, אבל יותר מאוחר, לקראת סוף השיחה הוא הבין. אני כבר לא
מצאתי את עצמי, את מקומי במסגרת הזאת. ניסיתי, ובאמת שניסיתי.
לקראת סוף השיחה הלכנו לקנות גלידה. בכל חוף יש גלידה. משומה
המוכר חשב שאני ואייל ילדים קטנים מהחטיבה, ואני בכלל לא הייתי
מגולח. אנשים מוזרים בהרצליה. אייל קנה לו גלידה, ואני לא,
בגלל הסינוסיטיס. דיברנו עוד קצת, ואז הלכנו אל המכונית. את
הנסיעה חזרה שוב העברנו בדיבורי סרק, לא משהו מיוחד. איכשהו
הגענו למסקנה, שאני לא אמצא את עצמי, לא הרגיש עם עצמי שלם עד
אשר אמצא אהבה. ואם כך, אז דיני נגזר לעד, לכל צד של המתרס.
אחרי כחצי שעה של נסיעה, אייל הוריד אותי בבית. איחלנו  אחד
לשני חיים טובים, או לפחות מוצלחים מבחינה כלשהי. אייל יצא
מהחניה של הבניין שלי  עם האוטו האדום של אבא שלו. הוא נסע
להמשיך לחייו. אני הלכתי ותקתקתי את הקוד של דלת הכניסה,
ועליתי הביתה להמשיך בחיים שלי. טוב, אני לא ארמה אתכם. סך הכל
עליתי והמשכתי לטפל בסינוסיטיס.