התעוררתי משינה לא שינה בקושי מצליח לפתוח חצי עין את הקצת
שהצלחתי הפנתי לשעון, קיבנימט 7:30 אני שוב מאחר לעבודה. אני
שונא לאחר.
בקושי רב אני מתרומם מן המיטה הראש דופק כאילו עברתי דרך מחול
של מקדחות ופטישים בלילה הזה.
אני דביק מזיעה, מחפש את המשקפיים תופס מגבת ורץ למקלחת.
באוויר עדיין יש ריח מתוק שמגיע מהצד השני של המיטה, המים
מעירים אותי קצת, זורמים לי על הראש ומשם לכפות הרגליים הלוואי
והיו נכנסים קצת פנימה ומנקים אותו.
אני לא רוצה לצאת אבל אין ברירה.
מתנגב, מצחצח שיניים אין זמן לקפה אבל זה לא משהו חדש, חוזר
לחדר מתלבש בזריזות, איפה הנעליים!?
מצאתי, אני "על הגל" יורד במדרגות ויוצא אל הרחוב.
בדרך לתחנת האוטובוס גורר את הרגליים אל רחוב קפלן.
אני כבר יודע בדיוק את מספר הצעדים שזה ייקח לי. הראש עדיין
מרגיש את המקדחות והפטישים רק שעכשיו הם רוקדים ואלס ובנוסף
לזה השמש מסנוורת אותי כאילו מקניטה אותי על זה שקמתי
מאוחר(למה התחנה דווקא בכיוון מזרח!?).
אני עובר ליד הקריה, נחיל של חיילים וחיילות בירוק אפור מגיע
מולי. הלוואי שירמסו אותי. אין לי כוח להתעורר כך יותר, אבל
אין ברירה צריך מזומנים ובעבודה מחכים לי.
אני כבר קרוב לתחנה והשמש מספיק חזקה כדי לגרום לי להזיע שוב,
רק שיהיה מזגן בנסיעה. כמאה מטר מהתחנה האוטובוס חולף לידי.
אני מתחיל לרוץ ותופס אותו שניה לפני שהדלתות נסגרות עולה.
הנהג מחייך אלי.
אני מחזיר חצי חיוך רק בגלל שיש מזגן (חבל שלא ביקשתי מיליון
דולר!).
אני סורק את האוטובוס במבט קצר מחפש מקום ישיבה.
למזלי יש אחד בסוף.
אני הולך לאורך האוטובוס ומתיישב ליד זקנה בת 70 + שמחייכת אלי
בכזה חיוך רחב היא בטח שמחה שבכלל התעוררה הבוקר.
אני מוציא את האוזניות, ושוב פעם אני מנותק. באוזניים ניק
קייב.
בעיניים "סרט ישראלי", מדמיין לעצמי על מה אנשים חושבים.
מולי יושבת בחורה חמודה ראיתי אותה כבר כמה פעמים היא נראת
מוטרדת מאוד עיניה בוהות באוויר והיא לא מפסיקה לשחק באנטנה של
הפלאפון, היא בטח רבה עם החבר שלה (בטח הוא לא אוהב את השגרה
שבחייה).
אני מת להיות שותף ברגשות שלה אבל עד שאני מחליט לפנות
אליה היא יורדת. יותר טוב, את האמת אין לי כוח לדבר עם אף אחד
הבוקר.
לפתע כל הדמויות מתפוגגות  ולמזלי התעוררתי בתחנה שלי.
תפסתי 20 דקות של שינה יקרה, ירדתי והתחלתי לצעוד לכיוון
המשרדים.

השעה 14:20 אני  עולה על האוטובוס חזרה מחייך לנהג ומתיישב.
מזגן אין, אז פתחתי קצת את החלון, נותן לרוח לרוץ ולשחק לי
בפנים.
ירדתי בתחנה, חוזר על רחוב קפלן השמש בדיוק מעלי עכשיו וכולי
נוטף זיעה עצרתי בקיוסק לקנות קרטיב. חיילים וחיילות סביבי
מסתובבים בחוסר מעש "הפסקת צוהריים", אני מתמרן ביניהם, הקרטיב
נוזל עלי ואיתי אבל עוד כמה ביסים הוא יפסיק.
הגעתי לבנין כמה מכתבים מבצבצים מתיבת הדואר. משכתי אותם, צליל
מתכתי בקע מבפנים. פתחתי אותה. זה הזוג השני של מפתחות
הדירה,המפתחות שלה, רצתי במעלה המדרגות נכנסתי לדירה לקחתי
שאיפה גדולה הריח המתוק נעלם פניתי לחדר השינה מגרות הארון היו
פתוחות לרווחה חלק מהבגדים שלי היו זרוקים על הרצפה חזרתי
לסלון, חם כל כך אפילו את המאוורר היא לקחה.
פתאום הרגשתי כאילו הרגע ירדתי מקרוסלה שהסתובבה יותר מדי
התיישבתי אני חייב לקחת כמה נשימות עמוקות.
חנוק וחם לי פה עכשיו. תפסתי את הגלשן ויצאתי אל הים. כאשר
הגעתי אליו היה כולו מכוסה קצף לבן הוא סער וגעש כמו ששנים לא
ראיתי אותו וקו החוף והמים עצמם היו ריקים לגמרי.
רצתי פנימה זרקתי את הגלשן נשכבתי עליו חתרתי בחוזקה דפקתי על
המים הגלים והקצף המערבולות הכו בי דחפו אותי החוצה מנסים
להניא אותי מלהיכנס פנימה אך אני בשלי המטרה להגיע לקו בו
הגלים עולים, לאחר כמה עשרות דקות של לחימה הגעתי. הרמתי את
עיני מסתכל על השמש השוקעת.
לפתע היא נעלמה צל שחור ענק מסתיר אותה, זה הוא זה הגל שלי ככל
שהתקרב הוא גדל חתרתי דחפתי עם רגלי הוא משך אותי אליו אל
קירבו אל ליבו הוא סגר עלי את פיו הענק משך אותי פנימה ונעלמתי
אל תוך הקצף הלבן שנמרך באיטיות על פני המים.