פיגוע במרכז העיר
חמישה עשר נפגעים פונו לבית החולים
במצב קל עד בינוני

"הלו, דפנה? כן, אני בסדר... שמעתי על זה רק עכשיו, בדיוק
הייתי בעיר.. אוקיי, אז נדבר מחר, ביי"

פעם ראשונה שיש פיגוע בעיר שלי. זה מוזר, אבל טוב שאף אחד לא
מת. רק נפגעים, אף אחד שאני מכירה, בינתיים. זה מה שחשוב.
ומה עם הפיגוע שהיה לפני שבועיים, נו, זה בנתניה. כן, כמה
אנשים מתו משם. גם אותם אני לא מכירה. לא נורא, זה לא חשוב
כבר. אני רגילה.
אני רגילה.
איזה משפט נורא. איך אפשר לשמוח שאף אחד לא מת? איך אפשר לומר
'סבבה' כשאנשים נפגעים או מתים, נעלמים לנו?
אז עוד שבוע, שבועיים. עוד מישהו ימות, עוד הרבה מישהואים.
אפילו צעירים, ילדים קטנים, תינוקות, כלבים, חתולים, כולם.
כ-ו-ל-ם.
אז מתרגלים. כמו לכל דבר, זה שום דבר, זה קורה הרבה, זאת לא
הפעם הראשונה.
שטויות.
הרי בכל הפיגועים האלו מתו רק קצת יותר משלוש מאות אנשים, והרי
בתאונות דרכים מתים לפחות שש מאות בשנה. אז זה בסדר.

רוב תאונות הדרכים קורות בגלל טעויות אנוש. מהירות מופרזת,
עצבנות, שתייה או עייפות. טעויות קורות, אפשר למנוע.
פיגועים? זה כבר לא בשליטתנו, אנחנו לא אחראים.

פיגוע במרכז הרצליה
תשעה נפגעים
שניים במצב קשה

"הלו, שירי? היי, כן, כולם אצלי בבית. וואי! את גרה שם, את
בסדר? לא היית בבית? טוב, מצוין, נדבר מחר, ביי"  

מצוין, כולם חיים, עדיין. פחות נפגעים, יותר סיכויים שהמצב
יסתדר.
טוב, מחר כבר יהיה פיגוע במקום אחר. מחר אנשים ילכו וישכחו,
מחר גם אני אשכח.
מעניין אם אנשים שמתים לא בכוונה, בפיגועים למשל, מגיעים
לגן-עדן? הרי, מה הם כבר עשו? טיילו להם בעיר או הלכו לרקוד
במסיבה או לאכול במסעדה, מה קרה? אסור לחגוג?!
אמא אומרת שאסור, אבא אומר שחייבים. ומה אני אומרת? אני אומרת
שנמאס, אבל למי אכפת ממני?

פיגוע במרכז העיר הרצליה
כל הנפגעים פונו לבתי החולים
רוב הפגיעות קלות למעט שתיים

"הלו? לילך? כן, אני בסדר.. הייתי בפעולה וחזרתי. כן, דיברתי
עם שירי, היא בסדר, היא לא הייתה בבית. כן, אחותה שמעה את
ה'בום'? מפחיד. טוב, נדבר מחר, ביי"

טוב, אז נדבר מחר, ביי


נכתב ממש כמה דקות אחרי הפיגוע הראשון בהרצליה בזמן צפייה
בחדשות ודיבור אובססיבי בטלפון עם כל מי שגר במרכז העיר.
בתקופה של יחסית שקט מפיגועים.