ערב. אתה עולה לאוטובוס ונותן לנהג את השטר שהכנת כבר כשהגעת
לתחנה. הוא נותן לך עודף, כמה מטבעות של שקל וכמה של עשר
אגורות. אתה אפילו לא בודק, הם יודעים את העבודה, הנהגים האלה,
הם בשתיים בלילה, מתוך שינה יכולים להחזיר לך עודף ממאה על
נסיעה מרעננה לרכבת צפון, ובכלל, את מי זה מעניין אחרי יום
עמוס אם חסרים שקל עשרים.

אתה מתיישב. כנראה שהתחנה שלך היא איפה שהוא בתחילת המסלול, כי
בינתיים זה רק אתה ועוד כמה. אתה מתיישב בחלק הקדמי, אולי כדי
לראות את הפנים של הנוסעים שעולים, אולי כדי ללוות את המסלול
בעיניים, ואולי סתם, ככה. בתחנות הבאות מתחילים לעלות אנשים.
פתאום אתה מבין שמושב כפול רק בשבילך, זה לוקסוס שלא תזכה לו
היום. אתה רק מקווה שתשב לידך מישהי חמודה, אולי חיילת או
סטודנטית לרפואה. עושה את עצמך בוהה בחלון כל פעם שעובר איזה
רוסי מבוגר, ומביט בעיניים מזמינות כשעוברת מישהי חמודה. בסוף,
מסע הניחושים והתקוות נגמר. זכית באישה בת שלושים, נשואה, או
סתם אחת שאוהבת לענוד טבעות חלקות ופשוטות. חוזרת כנראה מיום
עבודה בעיר.

הנהג מכבה את האור, אבל משאיר אור קטן במעבר, מספיק בשביל
שתוכל להסתכל על הפנים של כולם, לנחש לפשרם. הנה חיילת אחת,
יושבת לה ליד החלון, מסתכלת חצי החוצה, חצי פנימה דרך
ההשתקפות. עיניים עצובות. אולי המפקד שלה הרגיז אותה, או שאולי
ממש אתמול נפרדה מחבר שלה, שלא הצליח להבין אותה ולהעניק לה חם
ואהבה. ממש מתחשק לך ללטף לה את הלחי וללחוש לה שלא תהיה
עצובה, שתחייך, כי העולם יודע לחייך, אבל רק בחזרה.

הנה זה עם הקוקו, בטח חזר לא מזמן מטיול במזרח. אתה יודע לזהות
אותם, עם השרוואל, העגיל בגבה והמיני דיסק המשוכלל, שמחובר
אליהם באינפוזיה בצורת אזניות. הפנים שלו מסגירות ריקנות
עצובה, פנים של אחד שמנסה להיזכר איזה שיר מגיע עכשיו בדיסק,
או אולי של אחד שמנסה להיזכר למה בכלל הוא חזר.

לפתע עולה מישהי בשמלת ערב קיצית. מבט נבוך משהו, מנסה למצוא
מקום פנוי, ולו רק כדי להיבלע בתוך המושבים. בדרך לפגישה אולי,
מתרגשת, מנסה לחשוב על נושאים לשיחה. אולי הפעם זה זה. אולי
הוא חמוד ורגיש, מה שהיא מחפשת כבר כל כך הרבה זמן. כבר נמאס
לה להיות לבד. חמודה, אתה עכשיו היית לוקח אותה לרבנות, ככה,
עם השמלה והמבט הנבוך.

האוטובוס נוסע. שקט. אם רק למחשבות היה קול, שאון גדול היה
נשמע עכשיו. רוסית, עברית, אנגלית, מחשבות על החיים, פרנסה,
אהבה, פוליטיקה, לימודים. שקט.
בחוץ עוברים להם אורות של מגדלים יהירים שיכולים רק ללמד על
כמות האנשים שעברו בהם היום. בתי קפה של בוקר עם כיסאות הפוכים
מאחורי זכוכית. הנה הגעתם לכביש ראשי. כל נתיב כמו מסלול המראה
פרטי, נפרד מהאחרים. ואתה רק רוצה להמריא. האורות עוברים
מצדדיי האוטובוס, סדורים, מתקרבים במהירות, ומיד מפנים מקומם
על החלון להשתקפות של הפנס הבא. רק להמריא.

אתה חוזר להביט בפנים של כולם. זו עם השמלה כבר ירדה, יכול
להיות שממש עכשיו היא מספרת לו על עצמה, אולי הוא באמת האחד.
החיילת קצת פחות עצובה, אולי מחר הכל יסתדר, אולי היא תיגש סוף
סוף למפקד שלה ותשלח אותו לאלף עזאזלים, או שאולי תחזור לחבר
שלה. מה לעשות, היא אוהבת אותו. רק זה עם המיני דיסק, עם אותו
מבט ריקני ועצוב, עדיין מנסה להיזכר.

התחנה הבאה היא שלך. אתה כבר רואה אותה מתקרבת. זו שלידך ירדה.
מצחיק שלא שמת לב אפילו. מישהו כבר צלצל בפעמון במקומך. ואתה,
אתה רק רוצה שהאוטובוס ימשיך, שלא יעצור, שימשיך לנסוע, לא
משנה לאן. לכבישים פתוחים עם המון אורות, לערים צפופות עם בתי
קפה סגורים, לכל מקום, רק שימשיך לנסוע...