הרגשת קור העירה אותו, הוא פקח את עיניו,קר ,היא לא לידו. "עוד
חלום מוזר" הוא חושב לעצמו. מרגיש עדיין את מגעה, עדין וחם.
הוא החל מרים ראשו החוצה תוך כדי הזזת שמיכת ההסוואה הלבנה
שמעליו. הכל לבן וקר, גם העצים מכוסים שלג אבל מעל לכל בלטה
הדממה ואפילו הציפורים לא מצייצות. "מוזר" הוא חשב לעצמו, "רק
אתמול היה אביב והן צייצו כל היום, משגעות אותו".
עתה הוא החל מתבונן בשקט מסביב, משתדל לא להרים את ראשו יותר
מידי, עיניו קולטות מחזה רפאים הלקוח מעולם אחר, מכתשים שחורים
חומים אפורים על רקע לבן וכמה עצים שמוטלים מנותצים,
בעוד הוא שואל את עצמו: "איפה כולם?".
כתשובה הוא קולט תנועה מרחוק , בין ערפילי הבוקר והשלג שהתחיל
שוב. כן, הנה הם, פטרול הבוקר חוזר לשוחות. תוך דקה כולם שם,
ניר עם השיעול, דור שאומר בוקר טוב, גל שכמו בכל בוקר מקלל את
לנקרי שמחזיר לו בתורו, בדיוק כמו בכל בוקר השבוע. אבל
הציפורים, רק הן עוד שותקות, "בטח השלג והערפל עושים את שלהם",
הוא חושב לעצמו.
עד שלשום עברו עליהם שלושה ימים נטולי שינה, עמוסי פעילות
ובעיקר הפגזות. שלשום, איתן המ"מ שלח אותו יחד עם הכיתה שלו,
לקו יותר אחורי, לנוח קצת. אתמול לפנות בוקר הוא חזר איתם,
וכבר 24 שעות שהוא נמצא בתוך השוחה שלו, רק הפעם, משום מה, הוא
גם הצליח להירדם. מרוצה מכך הוא חושב לעצמו: "אטמי האוזניים
באמת היו רעיון לא רע", מוציא אותם, ועדיין לא שומע ציפורים.
באותה התנועה הוא מסתכל בשעון. "שיט!" עוד עשר דקות צריך
להחליף את משה בעמדת התצפית. לאט הוא שם את הקפלס"ט על הראש
ומניח את הנשק עליו. קור המתכת של הנשק מפזר את שאריות החום,
את זיכרון מגעה מהלילה, "אח ,איזה חלום זה היה", הוא נזכר
באנחה והחל מתבונן על השוחה לרגע. לראות אם שכח משהו, המראה
שלה הזכיר לו את אודי, המ"כ שלו בטירונות. איך הוא צעק עליו
פעם, "שכך לא חופרים שוחה, ושמעכשיו הוא חופר אך ורק קברים,
כדי שהוא יחסוך לכולם עבודה". גם הפעם הוא חפר קבר, מוזר הוא
חשב: "איזה הרגל מטומטם, גם אחרי כל הזמן הזה אני עדיין חופר
קברים" והחל לצאת מהשוחה/קבר/בית שלו. הצעדים הראשונים היו
קשים, אחרי הכל הוא היה קבור שם עשרים וארבע שעות. אבל מיד הוא
נזכר שצריך לנוע בזהירות כי הזונות מטווחים כל מטר וכל תנועה.
הוא החל מרגיש איך החושים מתחדדים ומעיפים את שרידי העייפות
ושרידי החלום. הנשק, כבר מזמן בתלה צוואר, והרעש של החבר'ה
הופך להיות משהו עמום ברקע. יש לו עוד 200 מטר עד לעמדה.
התנועה מהירה אך זהירה, ממחסה למחסה בינות לעצים עם עצירות מדי
פעם לבדוק את השטח, הוא הספיק לנוע עוד איזה 40 מטר ואז נשמע
רעש מוכר, " י צ י א ו ת !!!" הוא צורח ושומע את הצרחה מכל
הגרונות מסביב. הוא נשכב על האדמה, מתכווץ להיות קטן ככל האפשר
ורואה את התערובת של פצמר"ים ופגזים שמתחילים לרדת.
ההפגזות עד עכשיו, תפסו אותו תמיד מכווץ בתוך בונקר או בתוך
השוחה, מעולם לא יצא לו להתבונן בהפגזה כמו שהוא הביט עכשיו.
הכל נראה לו כמו מופע זיקוקים מהפנט, רעשי היציאות, שריקות
הפגזים, ורעשי הפיצוצים, התערבבו עם רגבי אדמה שעפו מהם, השלג
היורד, רסיסים, וכמה עצים שהחלו לבעור. אבל הדבר שתפס את תשומת
ליבו ונחרט בו, היה פגז שפגע בעץ. תוך שבריר שנייה היה ברק אש,
רסיסי עץ ניתזו, ועץ ענק נפל כמו קיסם. הוא נותר מהופנט אל מול
הרעש, הברק והאלימות של המחזה, כל כך מהופנט שהוא לא שמע כלום.
עד שפתאום שברי הצעקות של החבר'ה הגיעו אליו, הם קראו לו לבוא,
אבל הוא לא רצה את השוחות שלהם. הוא רצה את שלו, שלו הייתה חמה
ומזמינה, בדיוק למידותיו, היא עוטפת אותו, משלימה אותו, מגינה
עליו. הוא לא רוצה את של ניר, דור או גל, חוצמזה היא לא הייתה
רחוקה הוא הספיק להתרחק ממנה רק 50 מטר לפני שהבלגאן התחיל.
הוא התחיל לרוץ והרגיש כמו סטיב אוסטין, איך הזמן נמתח לו,
והכל הופך להיות בהילוך איטי, הריצה שלו, הנפילות של הפגזים,
הצרחות של החבר'ה והתנועות שלהם שקוראות לו לבוא. רק הרעשים
המוזרים שתמיד היו לסטיב אוסטין ברקע התחלפו בדופק שלו , דופק
מואץ , מואץ מפחד , הפחד שהוא לא יגיע אליה. לפי התרגולת הוא
נשכב על הארץ לשנייה שתיים, ודופק עוד דילוג לכיוון השוחה, וכך
הלאה הוא המשיך לדלג, עד שפגז שנפל לא רחוק, העיף אותו
אחורה. הוא שכב המום מתנשף, בודק את הכל, "אני בסדר!!" צעק
כמו מכונה לאוויר.
מתרומם כמו מטורף הוא מתחיל לרוץ לכיוון השוחה, שוכח את הנשק
שנתלש ממנו מההדף, שנשאר מוטל איזה מטר וחצי ממנו. שוכח את
כללי הזהירות, שוכח שהוא יכול להיפגע. בתחילה נראה לו כי
השוחה נשארת באותו המרחק, מבוהל, הוא התחיל להגביר את הקצב
והיא, החלה להתרחק. רוצה את המחסה שלה, להתכרבל בתוכה כמו
תינוק, להתחמם, להגיש את מגעה מנחם אותו, מכסה אותו, מגן
עליו.הוא מגביר את הקצב, אבל היא ממשיכה להתרחק. לפעמים הוא
מחליק, לפעמים הוא מועד ומסביבו רסיסים עפים, עצים נופלים,
והכל דומם הכל, מלבדה, מלבדו וקול נשימותיו. כמו קטר שהדוד שלו
עוד שניה עומד להתפוצץ. לחבר'ה מהצד זה נראה כאילו הם מטווחים
רק אותו, לא את מחלקה 1 מפלוגה א', אותו, רק אותו בריצה
המטורפת שלו.
אבל היא, ממשיכה להתרחק, קורצת לו מתעתעת, בורחת. ואז דממה,
ולפני שהוא עיקל את הדממה הוא מצא את עצמו צורח, מתפתל, מדמם,
מרוטש, צורח לאמא, צורח לחובש, מקלל וצורח, בוכה וצורח, פוחד
וצורח, צורח אליה, צורח לבד.
ואז פוקח עיניים, מתעורר מבוהל.
קר, כל כך קר, והוא מזיע. מושיט את ידו הצידה והיא לא שם.
מרים את התריס ובחלון, סוף האביב תחילת הקיץ. והוא? קר.
נכתב בהשראת "מלחמות" של שיר הים , ו"קרב אבוד" של ליסה רז
.
|
