יומן יקר
היום אני כבר בת 15 וחצי. עוד פחות מחודש 16. ילדה גדולה. ילדה
עצובה.
אני חושבת כל הזמן על מה שקורה לי. מודעת עד כאב. קשה לי ככה.
החבר שלי עכשיו אצל ילדה מהכיתה שלו. לומד למבחן בגרות. אני
אוהבת אותו כל כך, וסומכת עליו , אולי הם עושים משהו שהם לא
אמורים לעשות ? אולי ... אפילו לכתוב את זה קשה לי. אני חושבת
עוד קצת, הפעם על עצמי. מה קורה איתי ? עכשיו אני קצת לא כל כך
סומכת על חבר שלי. מי שתמיד היה לצידי ועזר לי. אולי בכל זאת
יש אצלי התפתחות של סכיזופרניה ? כמו שחשבתי ?
הסימנים, הם שם. כמו כל סימן. אבל מצד שני, אני לא יכולה לדעת.
הרי כבר הגעתי למסקנה שאני סתם היפוכונדרית נפשית. כל פעם שאני
קוראת על איזושהי מחלת נפש חדשה אני בטוחה שיש לי אותה. מחפשת
כל סימן, וכפי שמישהו פעם אמר : אם תירצו למצוא משהו, תמצאו.
אם ארצה להאמין שיש לי משהו מסויים, לפתע אמצע את כל הסימנים
לכך שהוא קיים. גם אם זה לא נכון בכלל.
אבל בכל זאת. הסימנים. כל כך קשה להתעלם מהם. כל כך קשה לי.
אני בקושי סומכת עליו. על חבר שלי. על המלאך שלי ! המחשבות
שווא האלו לא מפסיקות לרדוף אותי. בזמן האחרון אני גם כל הזמן
דואגת שמא יהיו לי הזיות. שאאבד את שפיותי. לא בטוחה כלל
בעצמי. רועדת כ"עלה נידף ברוח" מפוחדת כל כך. כמו אותה ילדה
קטנה של פעם. אותה ילדה קטנה שלא ידעה את כל מה שאני יודעת
עכשיו. ובכל זאת פחדה. למי היה יותר קשה ? לי או לילדה הקטנה
?
עכשיו אני מדברת כאילו אנחנו ישות נפרדת. אני אחת והיא אחת.
אבל זה לא כך. אנחנו יחד. אפילו את זה אני לא מבינה. הרבה
פעמים אני מתחילה לבכות. קוראת לאותה ילדה קטנה. שתבוא על מנת
שאוכל לחבק אותה. להגן עליה. כפי שרציתי שמישהו יקרא לי. יחבק
אותי ויאמר : אל תדאגי ילדה שלי, אל תדאגי. אני כאן אתך ! אף
אחד לא יפגע בך עכשיו. אבל זה לא היה כך. ועכשיו אני דואגת
לאותה ילדה. אני רוצה שהיא תבוא. שתשים את ראשה בחיקי. שאוכל
להגן עליה. על אותה ילדה. אבל אני אותה הילדה. וגם עכשיו אני
זקוקה למישהו שיבוא. שיבוא ויגן עליי. שיחבק אותי שלא אפחד.
אומנם יש לי את המלאך. אבל זה לא מספיק כמובן. לי כלום לא
מספיק. כלום. אבל מה כבר ביקשתי ? רק חיבוק. חיבוק אמיתי. לא
של המלאך. רוצה אמא. רוצה אבא. שיבואו אליי לפני השנה. שיחבקו
אותי. שישמרו עליי. מישהו שיוכל לדאוג לי כל הזמן. שיוכל להיות
לצידי כל הזמן. שאני אהיה היחידה בראש מעייניו. אבל אין. אין
לי אף אחד. יש לי רק את המלאך. האם הוא ישאר כאן לעד ? או שמא
השאלה היא, האם אני אשאר כאן לעד ? אני לא יודעת יומן יקר. אני
חושבת על כך המון זמן. לא בטוחה שנשאר בי עוד כוח. לא יודעת.
אני רק בת 15, עוד מעט בת 16. לא יודעת מה יקרה מחר. בעצם, אני
כן יודעת. אני אקום כמו תמיד, עצובה. אלך לביה"ס, ארגיש מחנק.
אבכה באיזשהו שלב. ארצה לחתוך באיזשהו שלב. ארצה למות באיזשהו
שלב. למרות שאני גם ככה כבר מתה. האם אפשר למות כמה פעמים ?
ברור שאפשר. מתתי יותר מדי פעמים. זה די נמאס. למות כל יום
מחדש. האם זה שווה את זה ? האם החיוך שלו, והצחוק המאושר שלו
שווים את זה ? כן. הם שווים. אחרת לא הייתי כאן עכשיו. לא
יודעת. רוצה לסיים הכל. רוצה למות כבר ! להעלם. לשקוע באותה
בועה מרוחקת וקרה שתמיד שאפתי אליה. תמיד. אבל לא יכולה. יומן
שלי. מה אעשה עכשיו ? איך מרגישים אותם אנשים שחייהם בידיהם ?
אותם אנשים שיושבים עכשיו כמוני, בחדר, חושבים מה לעשות עם
עצמם. האם להמשיך לחיות בידיעה שירגישו עוד צער, או להמשיך
למות בידיעה שלא ירגישו שוב לעולם ? אתה, שקורא את זה, בוודאי
מצפה לתשובה. אולי משהו שיעזור להתלבטותם של רבים. מעין תגלית
מדעית. אבל אני לא כזו חכמה. בסכ"ה בת 16. כמעט. אולי יש לי
ניסיון חיים "מועשר" אבל הייתי מוותרת עליו במחי יד. אז אין לי
תשובה. אז מה ? אף פעם לא הייתה לי תשובה. לכלום. אחרת, אולי
לא הייתי כאן. אולי הייתי מאושרת, במקום אחר. רחוק. מקום שלוו
שייתן לי מנוח. לא בטוח אם זה למעלה. לא בטוח אם זה כאן למטה.
שום דבר לא בטוח. את זה כבר למדתי ממזמן. עכשיו אני מבולבלת.
מבולבלת כל כך. מחפשת תשובות לשאלות שלא אמורות היו להתקיים
בכלל. מחפשת פתרון לסבך המעצבן הזה שנרקם בתוך ראשי. מחפשת
מישהו שהוא כן חכם, שכן ימצא איזושהי תגלית חשובה ויאמר לי
לעזאזל איך אוכל לחיות כמו שצריך, כמו שנערה בת כמעט 16 אמורה
לחיות בלי לסבול בכלל. תעזור לי יומן ? אם תגלה מישהו כזה,
תאמר לי בבקשה.