"היה נעים להכיר," קדתי קידה קלילה כשפתאום שמתי לב שאחיזתי
בשמלה יצרה קרע קטן. כנראה החזקתי בה חזק מידי, מרוב התרגשות.
זה היה הנשף הראשון שלי, בסך הכל, לפחות בתור ליידי. זה לא
שמעולם לא הייתי בנשפים. הייתי ואפילו בהרבה, וגם רקדתי-
בנזוגי הקבוע היה אבי, כמובן. אבל היום, ביום הולדתי ה16,
הגעתי לנשף בתור ליידי. לבושה בשמלה לבנה קייצית וחדשה
(בעצם... היא כבר לא נראית כל כך חדשה...) ונעולה בנעלי זכוכית
בסגנון סינדרלה, הרגשתי נשית יותר מתמיד.
"התענוג כולו שלי," חייך הג'נטלמן ונישק את פרק ידי, כאילו הוא
לא שם לב לקרע שהלך והתרחב.
"סלח לי, אני כבר חוזרת..."
"אחכה לך תמיד," הוא שוב חייך והפעם חשף את שיניו הצחורות.
התרחקתי מדוכן המשקאות במהירות, אך באלגנטיות (עד כמה שיכולתי)
לעבר אימי. היא רקדה עם אחיו של אבי, בזמן שאבי רקד עם בת
דודתי הקטנה. הזמנים משתנים... נחמד שיש דברים שתמיד נשארים
אותו הדבר.
טפחתי קלות על כתפה של אימי בידי האחת, ובשניה החזקתי את
השמלה, מוודאת שהקרע לא יתרחב. ביקשתי סליחה ולקחתי את אימי
בידי ל"ליידיז רום".
אמי, שכלל לא הזדעזעה למראה הקרע בשמלה החדשה, התקדמה
באלגנטיות אל אבי והשאילה ממנו את הפרח שבדש. היא חזרה והצמידה
את הפרח לשמלתי, מה שנתן לה מראה צעיר יותר. זה גרם לי להרגיש
כמו ילדה קטנה. אולי אני באמת עדיין כזו?
פניתי חזרה לדוכן המשקאות ושמחתי לראות את הבחור שעמו שוחחתי
מקודם מחכה לי שם. הוא דיבר עם אחי, שביקש את סליחתי ולחש משהו
באזנו. כעבור כמה דקות, כשאחי הבחין בידידה קרובה שלו והלך
לדבר עמה, הבחור (שאת שמו שכחתי לציין- ג'ונתן) הזמין אותי
לרקוד.
"בשמחה," הפעם אני הייתי זו שחשפתי שיניים לבנות ולחיים סמוקות
והושטתי את ידי.
סוף סוף נוכחתי לגלות ששיעורי הריקוד השתלמו.  עכשיו כבר
הרגשתי לגמרי כמו ליידי, שוכחת את הפרח המוצמד לשמלתי ואת
העובדה שאמי ודודתי וודאי בוהות בי רוקדת עם ג'ונתן. 'איך הזמן
רץ...' הן בטח מחייכות אחת לשניה. פתאום שמתי לב שג'ונתן פנה
אלי.
"לא רע לריקוד ראשון, אמילי."
"מאיפה אתה כל כך בטוח שזה הריקוד הראשון שלי?" התגריתי בו.
"פשוט בגלל שכולם מסביב בוהים בנו," הוא חייך, ואני ישר הפנתי
את מבטי לצדדים. בלי שהרגשתי בכלל, מסביבנו נפתח מעגל גדול,
ממש כמו שמתואר בספרים. הבחנתי באימי ודודתי מחייכות בגאווה
אלי, וחייכתי בחזרה. הפניתי את חיוכי בחזרה לג'ונתן.
"את כבר לא ילדה, את יודעת"
"האומנם?" שאלתי. המשפט הזה שלו בא בהפתעה גמורה. הוא חייך.
"ואני דווקא חשבתי שהפרח המוצמד לשמלתי נותן לי מראה ילדותי
במקצת."
"דווקא להיפך," הוא נראה בטוח בדעתו, "אני חושב שזה מקנה לך
מראה נשי למדיי." הוא נשק לי על לחיי, וכאילו זה היה סימן,
המעגל שמסביבינו התפרק לו לזוגות-זוגות.

הרגשתי כמו נסיכה. רקדנו במשך שלושה ריקודים, שלושה ריקודים
זוהרים ונהדרים, בהם הרגשתי ממש כאילו אני מרחפת באוויר. הסיבה
לא היתה ג'ונתן. הוא היה ג'נטלמן, ללא ספק ג'נטלמן, אבל לא היו
לי רגשות מיוחדים כלפיו. הוא היה ידיד של המשפחה שבא מרחוק, זה
הכל.
ההרגשה הנהדרת בה חשתי היתה מלווה בנעלי סינדרלה, תסרוקת
גבוהה, בחור הרוקד עימי ושמלה לבנה קייצית עם פרח (נשי) המוצמד
עליה. הרגשתי, סופסוף, כמו ליידי אמיתית.