[פורסם במקור בפורום הסדנה.]


השדים מתחת למיטה הם רק בראש שלך.
מה שבוודאי גורם לכל העסק להיות רק עוד יותר מפחיד.


לסבא שלי היו פחדים, בעיקר בידיים. הוא קרא להם "לוציפרים"
כמחווה לחתול השמן "לוציפר" שנמנם בעקביות מתחת למדרגות הבית,
חוץ מכאשר סבא היה עולה בהן. אז היה בן התפלצת קופץ מתחת
למדרגות ושורט ברגלו של מר סבא גרוסברג נומה זלב"ק (זכרונו
לברכה בקרוב, כפי שנהג לציין במשך שנים באירוניה, עד אשר כמובן
הגיע יום אחד גם יומו הגדול). אז היה החתול חוזר לנמנם כאילו
לא היתה מלחמה מעולם.
אמא לעומת זאת לא האמינה כלל בפחדים של סבא, וגם החתול נדמה
היה שנתחבב עליה.
"למה אתה מאשים את החתול בשריטות ברגל? תראה כמה שהוא שקט. זה
רק אתה והמשייגס שלך, בטח נפלת איפהשהו ונפצעת", נהגה אמא לסנן
לעבר מר גרוסברג בכל פעם שהחל לקלל את החתול.
"זה בן תפלצת בן כלבה שנושא את שם השטנים בגאון, וזו בת סוררת
שלא יודעת כבוד אב מה הוא. קראנו לך ורד כי קיווינו לפרח, ומה
יצא? העלים נשרו ונותרו רק הקוצים!"
"די, די, אבא" היתה עונה, "תעזוב את החתול ואת העולם בשקט.
ועכשיו תראה לי את הידיים" והיא היתה אוחזת בכפות ידיו
ומביטה.
"מה רואה? קוים? השדים בתוך היד יא מכשפה, לא תראי אותם גם אם
תסתכלי בהם שעה. פה לא דרוש קסם פשוט, הם חכמים, צריך לנצח
אותם במוות". ואמא הייתה עונה "מה אתה מבין? אני למדתי לראות
בידיים ואתה סתם מקשקש. תפסיק לשתות והשדים יעברו"
"הוודקה זה הדבר היחיד שמבריח אותם" הוא היה עונה, ולאחר מכן
מתווכח עם אמא במשך כשעה אם מותר לו או אסור לו לשתות. בסופו
של דבר היה סבא מתעייף ורושם לאמא שיק על סך אלף ומאתיים, ואמא
מצידה היה מוותרת ומסכימה ל"כוס אחת ביום".

יום אחד, לקראת סוף אוגוסט וחודשיים לפני השחרור, גדי מסקרוב
השתגע. איכשהו. לגדי תמיד היה הכבוד המפוקפק להיות הבחור שהמזל
הרע התחבב עליו. כמו זוג נשוי, הם עשו זה לזה את המוות ובכל
זאת לא הצליחו להיפטר זה מזה.
הכל התחיל כשגדי הלך למכונת הקפה שבמסדרון השמאלי. הוא הכניס
שנים וחצי שקלים לחריץ ואז לחץ על הכפתור של ה"פראנץ' ונילה"
ועל הכפתור של ה"שניים סוכר" וחיכה. המכונה מצידה השמיעה את
ה"קלק" של שחרור הכוס החד פעמית ואז את הצליל של התערבבות המים
והחלב בתוך המכונה, שיותר מהכל הזכיר את הקולות שעושה הבטן של
מיכל, החברה של גדי, שבוגדת בו בין רגילה לרגילה, כשהיא רעבה.
בינתיים גדי חיכה, הוא זמזם לעצמו את השיר "פה קבור הכלב" של
כוורת ולזמזום הצטרפה מנגינת  זרימת ה"פרנץ' ונילה" שלו. גדי
הביט במכונה בהערכה, אך כאשר הבין מה הוא רואה, הפך מבטו במהרה
לתיעוב מוחלט.

שוב נגמרו הכוסות החד פעמיות.

גדי צפה ב"פרנץ' ונילה" שלו זורם לאיטו אל עבר הביוב הקטן של
מכונת השתיה. אחר כך הוא נשאר לצפות גם בשניים סוכר שזרמו
לאותו המקום בדיוק, ולשמוע את הכפית החד פעמית שצונחת לתיבה
הקטנה שעל יד העודף. אבל הוא לא התעצבן. היה חם מדי בשביל
להתעצבן, והוא היה הרבה יותר מדי צמא בשביל זה. אז הוא המשיך
לזמזם את "פה קבור הכלב" וטופף לקצב השיר אל עבר הקולר (ששוב
היה בתיקון), ואחר כך לעבר המכונה של המשקאות הקלים על יד
המדרגות. הוא שוב הוציא את הארנק ושילשל שלושה וחצי שקלים
בחריץ המתאים ומיד אחר כך התבשר שהמכונה בלעה את כספו. הוא לחץ
על כפתור העודף ושום דבר לא קרה. "אין דבר" הוא מלמל לעצמו
ומחה את הזיעה ממצחו, "עוד חודשיים ואני מזיין תיירות ביוון",
והוא הוציא חמישה שקלים מהארנק ושוב שילם למכונה. הפעם היא
הואילה בטובה לקבל את הכסף. גדי חייך ומיהר ללחוץ על הכפתור של
ה"סיידר המוגז", הפעם הפחית התגלגלה כראוי לתוך התיבה שלה. גדי
הוציא את הפחית והביט בה. היא היתה סיידר תפוחים מוגז, קרה
ושלמה. גדי התעלם מכך שהמכונה לא החזירה גם הפעם את העודף, אלא
התמקד בכך שלפחית לא הייתה לשונית לפתיחה.

חברת טמפו טוענת שלא יתכן שתצא מהמפעל שלהם פחית בלי לשונית
לפתיחה, זאת מפני שהם עברו בשנה האחרונה לעבוד עם מכונות
משקאות מיוחדות שהגיעו מקנדה שמונעות במאה אחוז היווצרות מצבים
כאלו.

את גדי זה לא עניין כלל. לא טמפו ובטח לא קנדה, במיוחד שכל כך
חם כבר שבוע שני ברציפות. הוא אחז בפחית, הקרה, המושלמת וזרק
אותה בזעם אל עבר המדרגות.
חטפתם פעם פחית סיידר תפוחים מוגז בראש? זה לא נעים. אני
בניגוד לרבים יודעת את זה מניסיון. אני גם בטוחה (למרות שלא
יצא לי לצפות בכך בשל היותי מעולפת באותו הרגע) שגם האלוף
ומפקד הבסיס שסיירו בבסיס באותו היום מאוד לא אהבו לראות את
גדי מפשיל את מכנסיו בפניהם ומחווה לעומתם תנועה שאינה משתמעת
לשתי פנים בשעה שהוא צועק לעברם ולעבר כל המערכת הצבאית בכלל
"פאשיסטים מסריחים".
חמש שעות ושלושה תפרים אחר כך אני כבר הייתי בדרכי הביתה
לחופשה בת יומיים.

נסעתי לסבא.
כאב לי הראש ולא היה לי כוח להקשיב לאימא שתדע לספר לי שהצבא
הוא באמת אירגון כוחני, גברי ופאשיסטי, שהיא מקווה שהמכה
שחטפתי תעיר אותי, ובנוסף בסוף היא בטח גם תבקש לדעת אם הגדי
הזה שזרק עלי את הפחית הוא חמוד. כי הכוכבים אומרים לה שבדיוק
היום אני אמורה לפגוש בחור בנסיבות מוזרות.

מוזר...  כשלמדתי על מלחמת העולם בשיעורי היסטוריה תמיד תהיתי
למה אנגליה הכריזה מלחמה על גרמניה דווקא בשביל להגן על בת
בריתה פולין. הם לא יכלו למצוא עם קצת יותר ראוי להצלה?

ירדתי בתחנה והלכתי לעבר הבית של סבא. לוציפר נמנם כהרגלו מתחת
למדרגות העץ שסבא בנה לבד, על יד המדרגות נחה צלוחית מזכוכית
ובה גבינה לבנה לחתול. המדרגה השלישית השמיעה חריקה וסבא מיהר
לפתוח את הדלת ואחר כך את הרשת נגד הזבובים ובידו מגריפה.
"אהה... זו את, אוסי, הנכדה החביבה עלי" הוא פלט לעברי ביובש,
"מה עשיתי בכדי לזכות בביקורך במשכני הצנוע?"
"הצבא שלח אותי לחופשה של יומיים"
"ולמה לא מבקרת את אמא?"
"כואב לי הראש, ואמא לא יודעת לסתום את הפה"
"אני מבין" הוא ענה, וחייך אלי את אותו החיוך שעדיין היה ממיס
את לבותיהן של צעירות בנות עשרים, למרות שהיה קרוב לשנתו
השמונים. "בואי תיכנסי". והוא החווה אל עבר הכניסה לא לפני
שתפס אותי ומחץ אותי בחיבוק דוב ענקי בין זרועותיו.
"אז תספרי לי אוסינונת שלי, מה שלום הצבא?"
"חרא" עניתי, "אני חושבת שהוא ידע להסתדר בלעדי"
"אהה" הוא ענה.
"ודרך אגב, המדריגה השלישית חורקת"
"כן, אני יודע, אבל יותר מדי חם והרבה יותר מדי לח בשביל לדבר
בחוץ, ניכנס פנימה ונשתה משהו".
אז נכנסנו. סבא הלך אל עבר המטבח ואני הלכתי להניח את התיק
בחדר שפעם היה של אימא וכיום הוא משמש כחדר עבודה וכחדר
לאורחים. כשחזרתי התיישבתי על יד שולחן האוכל עם הפורמייקה
הצהובה. סבא הגיח מהמטבח עם בקבוק וודקה ושתי כוסיות, אחת לו
ואחת לי.
"אז מה, מר גרוסברג, נשתה?"
"כן, חביבתי" הוא ענה ומזג את המשקה השקוף לשתי כוסיות דקות
וארוכות ואחר הרים את כוסו והריק את תוכנה בלגימה אחת.
"הוודקה הכי טובה שיש" הוא אמר.
אני הבטתי בבקבוק שעל תוויתו היה מצוייר פרש על סוס ומעליו
רשום "קנג'ינסקיה" והוספתי בלבי "וגם הכי זולה שיש".
הרמתי את הכוס שלי באוויר והבטתי בה, מתכוננת לשתות את המשקה
בלגימה אחת כמו סבא, כשלפתע נשמעה חריקה קלה מבחוץ. סבא ניתר
ממקומו מיד ואחז במגריפה, עוד חריקה נשמעה מבחוץ, ואז, לפתע,
טסה אל תוך החדר אבן בגודל אגרוף, מנפצת את החלון הקטן שמעל
האדניות. סבא ציווה עלי להישאר במקומי בשעה שיצא החוצה עם
המגריפה לגדף את הפושטקים. מבפנים יכלתי לשמוע את צעקותיו
היטב.
אספתי את סנדלי, ניערתי אותם משבבי זכוכית קטנים, ויצאתי החוצה
אל עבר סבא. "מי אלו?" שאלתי אותו.
סבא ירד במדריגות ולשמע החריקה התעורר לוציפר ומיהר לשלוח יד
זריזה וקטלנית לעבר רגלו של סבא שמיהר מצידו להשיב מלחמה בעזרת
המגריפה.
"הפושטקים ממורד הרחוב" הוא ענה, "כל היום הם רק מרעישים
וגורמים נזקים".
סבא הלך עוד כמה מטרים וקילל אל עבר הכוון שממנו שיער שהגיעו
הילדים, או שמא ברחו אליו. לאחר רגע השתתק, כמבין שקלל לשווא
את האוויר. או אז החל ממטיר קללות עסיסיות בזו אחר זו אודות
מזג האוויר השרבי שמזה שבוע אינו מרפה ואחר קינח במטר גידופים
גסים לידידתו הטובה של החום - הלחות. כשסיים לקלל את כל
הנכבדים ע"פ סדר חשיבותם, הסתובב לעברי ואמר "בואי אוסי,
נחזור, יש אצלנו עוד מהפיכה קטנה במטבח לדכא, וגם כאב הראש
השקוף הזה שנצטרף לפותרו"
"ומה עם הילדים?" שאלתי
"נשאיר אותם לפרידה" הוא ענה והחל לעלות במדריגות "היא שונאת
את הקומוניסטים הקטנים, היא כבר תטפל בהם" ומתוך הבית הוא
המשיך לצעוק לעברי "שמעתי אותה לפני כמה ימים כשהיא תפסה אחד"
"תפסה אחד?" שאלתי בשעה שהתפרצתי בחזרה אל תוך הבית.
"כן, היא תופסת אותם," הוא צעק מתוך המטבח, "את ה"קומוניסטים
הקטנים", ככה היא קוראת להם. אחר כך היא נועלת אותם איפהשהו,
קצת משוגעת הבחורה, מי יודע".  הוא חזר מהמטבח, יעה בידו, ועמד
מולי וחייך, נוקש קלות באצבעו על רקתי "אבל מצד שני, רובנו קצת
משוגעים. לא?" ואז הוא חייך אלי שוב את אותו החיוך שממיס
בחורות.
"כן" עניתי ושתקתי לרגע, מנסה לחשוב בעוד סבא מתחיל לאסוף את
שברי הזכוכית מהרצפה, "איפה היא יכולה להחביא אותם?"
"בטח במחסן שלה, על יד האורנים, את יודעת איפה זה, נכון?"
"כן, אני חושבת שאני יודעת" עניתי, "אני הולכת לשם, אחזור עוד
כמה דקות".
"חבל, סתם פושטקים, לא שווה להזיע בשבילם, במיוחד לא היום"
שמעתי את סבא צועק לעברי בשעה שמיהרתי לרדת במדרגות.

חורשת האורנים הייתה בדיוק מאחורי הבית של סבא במרחק שתי דקות
הליכה. נכנסתי לשם בריצה, ואז נעצרתי בשביל להביט על האזור.
הרבה השתנה בו מאז שהייתי קטנה והיינו הולכים -  אני אמא וסבא
לשחק פה. הנדנדות היו נטושות ומוזנחות, ופה ושם בין המחטים על
הרצפה יכולתי לראות גם כמה מחטים אמיתיות, תוצרת בני האדם, על
הרצפה.
בפינה אחרת של החורשה היו מפוזרות על הקרקע כמו עשרות פחיות
בירה זולות מסביב לאזור שנראה כאילו בערה בו פעם מדורה. רצתי
אל עבר שיירי המדורה, כמה קונדומים והמוני בדלי סיגריות נחו על
הקרקע. נעמדתי והבטתי על הסביבה, מחפשת סימן למחסן של גברת
פרידה. במרחק עשרים מטר ממני, בין השיחים שגדלו פרא מתחת לבית
עם הגג הכחול, שפעם גרה בו לולה, המשוגעת שהיינו מפחדים לעבור
על יד הבית שלה. שם, בין השיחים נח לו המחסן העתיק, הקטן,
העשוי פח גלי,  של גברת לולה.
כנראה שזה המחסן, חשבתי לעצמי, כנראה  הוא שייך עכשיו לגברת
פרידה.
הלכתי אל עבר המחסן המוסתר בסבך הצמחייה, ריח חזק של שתן קידם
את בואי.
הבטתי בו. על דלתו נח מנעול כבד שמנע ממני לפתוח את הדלת.
ניסיתי למשוך את הדלת בחוזקה, אבל כל מה שהצלחתי לעשות היה רק
להרעיד אותו במעט. הבטתי בו, וכמעט עמדתי לחזור, כשלפתע שמעתי
קול של ילד בוכה מתוך המחסן.
הסתכלתי סביבי. חיפשתי דבר מה לפתוח בעזרתו את הדלת. מימיני,
נשען על המחסן, עמד לו לום ברזל גדול כאילו הונח במקום בכוונה.
הרמתי את הלום ודחפתי את קצהו בכוח אל הרווח שבין המנעול לדלת.
כאשר מוט הברזל התאזן באוויר לחצתי בכל הכח על הברזל, ואפילו
נשענתי עליו בכל כובד משקלי, עד שלפתע נשמע קול שבירה חזק ואני
מצאתי את עצמי שכובה על הרצפה ופרצופי שקוע עמוק בתוך מחטי
האורן.
שניה אחר כך התנפלו עלי כחמישה ילדים קטנים, הגדול ביניהם כבן
עשר, שהחלו מכים אותי באגרופיהם החלושים. הילדים הסתובבו סביבי
כסומים ואף התנגשו זה בזה כמה פעמים, נזהרים לא להביט ישירות
אל אור השמש. ילד אחד אף נשכב והחל לנשוך את רגלי.
קמתי בצעקה וניערתי מעלי את הילדים הקטנים שברחו מפני לכל עבר,
והבטתי אל תוך המחסן החשוך, ריח מבחיל של צואה ובשר מרקיב מילא
את תוך המחסן וגלים של צחנה לחה וחמה נפלטו ממנו החוצה. נשענתי
קלות על הדלת שהיה כתוב עליה באותיות אדומות גדולות, פראפרזה
למשפט הידוע של קארל מארקס; "קומוניסטים חיים זה עם זה" ,
"קומוניסטים אוכלים זה את זה".
מיהרתי לברוח מהאזור אך רגלי כשלו במרחק שלושה או ארבעה מטרים
ממנו, נשענתי על עץ אורן אדיר והקאתי את נשמתי על הרצפה. ילד,
בן שש או שבע שהגיח פתאום מתוך המחסן צלל בקפיצה אל שלולית
הקיא והחל לזלול אותו ברעבתנות חייתית.
רצתי אל עבר הבית של סבא, מנסה להותיר את החורשה ואת כל היום
שעבר עלי מאחור.
עליתי במדריגות, מדלגת בכוונה על המדרגה השלישית ונכנסתי
הביתה.
סבא צפה בחדשות בטלוויזיה ואני מיהרתי לשירותים להקיא שוב ואחר
כך פתחתי את זרם המים הקרים בברז שמעל הכיור והנחתי תחתיו את
הראש, הפעולה הזאת תמיד עזרה לי להרגע.
הריח, נזכרתי, והתחלתי לשפשף את פרצופי בסבון, מנסה להיפטר
מהריח שדבק בי. המים הקרים מחליקים במורד העורף ומטפטפים לי אל
תוך החולצה, חם, כל כך חם.
פאשיזם, קומוניזם, קני... איזה יום עבר עלי.

יצאתי מהשירותים והרקתי בלגימה את כוסית הוודקה שלי שנותרה על
השולחן, שניה אחר כך הגיעה תחושת הגועל בגרון ואז הצריבה.
סבא צעק אלי מהסלון "תראי מה זה, אוסי, בואי תראי את הנאציסטים
החדשים בצרפת, תראי אילו תהלוכות הם עושים שם בפאריס שלהם,
כאילו לא חלפו שישים שנה". ואני מתקרבת אל סבא ועונה לו "תעזוב
אותי מכל אלו שיש להם 'סטים' בסוף השם, הם רק עושים לי רע.
מצדי שכולנו נהיה אוטיסטים, הכי פחות בעיות".
סבא הסתובב לעברי והביט בי בעיניים זקנות ושיכורות, "לא. להיות
אוטיסט זה הכי גרוע. אלו, השדים נמצאים אצלם בראש ולא יוצאים.
אצלנו השדים בידיים. ולמזלנו לנו יש פתרון" הוא אמר ומזג
לשנינו כוסית.
"נקווה" עניתי בשעה שלגמנו עוד כוסית, "נקווה שזה פתרון".