הכי כואב זה כשבני אדם שחשובים לך יותר מכל דבר בעולם הזה,
מזדיינים לך מול הפרצוף בידיעה שאתה אוכל את לבך מקנאה ובידיעה
שאתה מפסיד (שוב). לא מנסים לתקן את מה שנשבר, את מה שיכול
בשנייה אחת לחזור, אלא תוקעים לעצמם לפה מילים (ועצמים) שלא
קשורים בדרך כלל לעולם שבאמת מסתובב סביבם; עם הלבבות שאמורים
לפעום בדרך זו או אחרת, גם כשהפעימות מלאכותיות, והסביבה צבועה
בכל צבעי הקשת, שמשחירים עם כל כוכב שנופל משכבת האוזון
המזוהמת, ואתם מחסירה פעימה.
ואולי החיים אמורים לדפוק אותי מכל צד אפשרי, אני מעדיפה לקבל
את אורגזמות חיי מבעיטות למוח מרגליהם של כדורגלנים שמומחים
בלשבור דברים (כגון חלומות, תקוות, לבבות וכדומה), ואולי הדביל
שתקע אותי כאן לא חשב על ההשלכות, ואולי כן חשב, אבל ציפה
לנפילה חזקה על הראש ומוות פתאומי מכמה עשרות כדורי אקמול
שתקועים בכל בית נורמלי ומרחוק נראים כעוזרים תמימים לכאבים,
לכל הכאבים לכאורה, אבל לא לאלה שבאים בלי הסבר רפואי-"סליחה,
בזה אנו לא מתמחים!", ואז טריקה חזקה בפנייך והאף שלך תקוע
בתווית של ד"ר/מומחה לכאבים פיזיים. וזהו. ואז אתה מבין שאתה
לא שייך ומסובב את גבך, אותו הגב שמאז ומתמיד תקועים בו סכינים
חדים שמועפים על ידי אנשים מחייך בכל שנייה בה אתה נושם.
והייתי בטח מתה לנשק את עיניו של מלאך שכנראה שונא את קיומי,
אבל מכיוון שהוא מלאך, הוא מעדיף פשוט לעוף ולהיעלם, מבלי
שנשאר עם קונוטציות שליליות עליו, ובנשמתך הוא תמיד יישאר
מלאך(למרות שלוחשים לך שהוא השטן בהתגלמותו). ואז הייתי מורידה
את בגדיו ה"סטייליסטים-בסיסטים" וגורמת לו לאושר עילאי מתחת
לחגורה שעד אז הייתה נעולה על מנעול מפלדה מובחרת מחו"ל. ואז-
אנחות וליטופים,
נשיקות וחיבוקים,
דברים שנגמרים,
לא משנה עד כמה שנעים.
וכל מה שנשאר לעשות בבוקר זה לבכות, לאחר אותה ההארה שהיה זה
רק חלום רטוב, שלא רק אנשים מיוחדים חולמים, אלא גם דפוקים
שיעשו ביד כל חייהם, ויתאהבו בה ויתחתנו אתה, אולי בגלל החוסר
בטחון (צמד מילים שגורם לנפילות) או בגלל העודף בתסכול מיני...

מה קשור??