"מה אתה עושה?" שאלת והתיישבת לצידי.
"אני? אני מגלה את היופי מחדש". אמרתי.
הזמן הכי רגוע, הכי שקט בשבוע הוא יום שישי אחר הצהריים.
ישנים, מנקים את החדר, קוראים משהו, יושבים ומדברים. אף אחד לא
עובד, לא ממהר לסיים דבר-מה בזמן. כל שישי אחר הצהריים
הגברברים של הקיבוץ נאספים במגרש הכדורגל למשחק המסורתי של יום
שישי. מתחלקים לשתי קבוצות, אנחנו נגד עצמנו, ומשחקים עד החושך
או עד שנמאס. עכשיו כבר מתחיל להיות סתיו ושעון-החורף מקצר את
המשחקים, אך עדיין כל ארוחת שישי בערב בחדר האוכל רוויה
בויכוחים על הפנדל או השוער שלא יודע לשחק, בתוספת צליעה
תמידית של שחקן זה או אחר, מזכרת מעברה לא נעימה במשחק.
ובעוד כולם רודפים ומתכתשים על הכדור במגרש, אני יושב לי כמה
מאות מטרים מהם, על שפת פלג הדן המתנהל באיטיות מרשימה,
המתאימה באופן מדויק לאווירה של שישי אחר הצהריים. אפשר לשמוע
את השחקנים צועקים בהתלהבות אך אי אפשר לראותם מכאן, בית האבן
הגדול מסתיר את המשחק, שגם ככה לא מרתק, לא אותי.
יצאתי מחדרי שליד הנחל כדי להתיישב כאן, הצתתי סיגריה ואת
הגעת. מקשה קושיות ומחלצת תשובות.
"מגלה את היופי מחדש? למה אתה מתכוון?"
עלה קטן נשר, אולי הראשון שנשר בסתיו הזה, ונפילתו נעצרה על
פני המים שהחלו לסחוף אותו באיטיות הלאה, כמו מסע הלוויה.
"תראי" אמרתי. "הנחל הזה. הפלג הקטן, השיח שמאחוריו, השמש בגבי
שנשברת על המים, יוצרת צורות שאף צייר בעולם לא יוכל לשחזר,
ראי את הטבעיות, את האמת הבלתי מלאכותית שבמקום הזה. ומצד שני
- ראי איך המקום הזה נטוש, איש לא יושב כאן אף פעם. וכשאני בא
לשבת כאן פתאום, ורואה את כל זה, אני מרגיש כאילו אני מגלה את
היופי שכאן. מגלה אותו מחדש."
חייכת. אהבת את דבריי. כלב עבר מאחורינו ולא הסיט מאיתנו את
מבטו. סובבתי את ראשי לראות אותו ואת בעקבותיי. שתקנו. אני
עישנתי, ואת הרמת פיסה של קליפת אקליפטוס, והתחלת לשחק בה
באצבעותייך הדקות.
"העלים נופלים" אמרת.
"שלכת" השבתי. "אמרתי לך כבר שהסתיו מגיע"
"אתה אוהב את הסתיו, נכון?"
"כן" אמרתי וחייכתי. "לא יודע מה יש בו, הוא... הוא מעצים את
הרגשות. לפחות אצלי."
"אני לא יודעת" אמרת. "זאת עונה יפה והכל, שלכת ושקט ורוח.
קרירות בערב, זה כיף. אבל הרגשות שלי... אני לא יודעת". הרכנת
מבטך לקליפת האקליפטוס, אותה פוררת כבר כמעט לגמרי בידך, "אני
לא יודעת".
ליטפתי את פנייך במבטי בלי שראית, והשבתי את עיניי לפלג הזורם.
העלה כבר לא היה שם, אך המים עדיין זרמו וזרמו. אף צרה בעולם,
אף הרוג מלחמה, שום יגון או מחלה, דבר לא יעצור אותם, הם יזרמו
ויזרמו. הם פשוט לא נגמרים.
הסיגריה שלי הגיעה לקיצה וזרקתי אותה אל תוך המים. את הרמת את
מבטך לראותה ושבת והרכנת אותו. עקבתי במבטי אחרי הבדל הנסחף עד
שהוסתר מאחורי עץ נפול, ואז החזרתי את מבטי חזרה קדימה. תוך
נשימה עמוקה. חייכת לעצמך והשתיקה העיקה עלי.
"אני חושב שאחזור לחדר" אמרתי. "אני צריך להספיק כמה דברים
לפני ארוחת הערב".
"כן, גם אני" אמרת, "אני באמת צריכה ללכת".
הבטתי בעינייך ואת, כמו כדי לברוח ממבטי, התרוממת ונעמדת על
רגלייך.
"אז... ביי, נראה אותך בערב" אמרת.
"כן, נראה אותך".
הסתובבת והלכת. הבטתי אחרייך עד שנעלמת מאחורי אסופת עצים
והשבתי את מבטי לנחל.
החיים כה שקטים ופנויים למחשבה בזמן זה של היום הזה. כה שקטים
עד שנדמה שאפשר לעצור אותם בהושטת יד, לבלום אותם לכמה זמן
שיתחשק.
נשארתי ליד הנחל גם כשהשמש ירדה. החזקתי ביד את הזמן שלי ולא
נתתי לו לרוץ כמו תמיד. עד שירד החושך.