גיל וינשטיין / רכבת השכחה |
עמוסי זכרונות כואבים
מחכים לרכבת השכחה
שתיקחם למקום חדש ונפלא
הרכבת מגיעה בקול
שהינו מצמרר וגדול
שולחים מבט אחרון
ואז עולים על הקרון
כעת בדרך מתבוננים
בנופי ילדות אחרונים
ההופכים לפס מריחה
שאיש כבר לא יידע
לפתע על גבי הפסים
נשכבים קומץ אנשים
בתקיפות אינם מוכנים
שישכחו זאת אחרים
אך החיים ממשיכים בלהט
והרכבת באדישות נוסעת
רומסת בחיש אותם אנשים
שעתה יישכחו לנצח נצחים
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|