[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוגוסט קול
/
פציפיזם

"אנחנו מאבדים את זה בגזרה 7", הוא צעק לעברו כאחוז טירוף, "הם
פורצים את כל העורפים, נאלץ ליסוג", והמשיך, "אנחנו מאבדים את
זה, קדימה, תן הוראה לסגת - עכשיו!!,".
הוא הניח את הנשק על האדמה, תפס את מכשיר הקשר מידיו של איש
הקשר הצבאי, ושלח הוראות על ימין והשמאל, לכל רוחות השמיים,
התבוננתי בו, כשעשה זאת, כבר ידעתי קודם שזה אבוד, כל המלחמה
הזאת אבודה, אבל הוא המשיך, תמיד טענתי שיש בו מן האצילות, מן
האבירות שדעכה עם השנים, אם בגלל יצור הנשק ההמוני, או אם בגלל
העדר הרגש  במלחמות, ככה זה, בלחיצת כפתור אחת, משתחררת פצצה
שלוקחת עמה אלפי או עשרות אלפי איש, אין מקום לאבירות במלחמה
הארורה הזאת, אבל הוא בכל זאת ניסה, על כן הערכתי אותו.
"רות סוף", הוא אמר, וחילק מספר הוראות לאיש הקשר אשר הוחזר לו
את המכשיר שעליו היה אמור לפקד.
"אתה", הוא התבונן כלפיי, "מאיזה יחידה אתה?".
-"צנחנים 107, המפקד, היחידה התפרקה ליד התעלה".
-"בוא איתי", הוא אמר, והרגשתי אייך הסיפור של החיים שלי מתגבש
לחוויה דרמטית, שאז באותו רגע, נראתה לי כמו התאבדות מחושבת.
התחלנו לרוץ, אני הייתי עם ציוד מלא, והוא היה חמוש אך ורק
באקדח, חששתי לחייו, אפילו קסדה הוא לא לבש, פצעים נוטפי דם
פערו חורים אדירים על זרועותיו, ועל ביטנו צצו שריטות אין
ספור, החולצה שלו הייתה קרועה, הפנים היו יגעים ועייפים, הוא
רצה שהכל כבר יגמר, לטוב ולרע.
-"המפקד?", צעקתי לעברו בהססנות.
-"תעשה את זה מהר", הוא התריס בי.
-"המפקד, תעצור שנייה, אני לא יכול להמשיך בקצב הזה, הציוד הזה
הורג אותי, אנחנו מתקרבים לעורף, אין טעם במפקד, בוא נחזור",
ידעתי שפה פרצתי כמה גבולות, אבל במלחמה הכל התהפך, הגרשתי קצת
שפל, הבן מנסה להציל כמה שיותר חיים, תוך כדי כך שסכנת המוות
מרחפת על ראשו כמו ענן גשם בסרטים מצויירים, ואני, החייל הקטן,
הטוראי המזדיין הזה, אומר לו מה לעשות, התחרטתי, וחיכיתי לצעקה
שתבוא.
-"יודע מה?", הוא פנה אלי, "תוריד את הציוד ובוא איתי", עשיתי
כדבריו, התחלתי בתיק הכבד, ועברתי משם לקדסה, אך כשהורדתי את
הרובה לריצפה, הוא התבונן בי, הפנה את ראשו קדימה, ואמר,
"עזוב, הוא אמר, אני לא יסכן אותך ככה סתאם, תחזור לבסיס,
תבדוק אם ההודעה שלי הגיעה אליהם, אני רץ לעורף, זקוקים לי
שמה, קדימה!!, זוז כבר", הסתכלתי עליו, כשהתחיל לרוץ קדימה,
ולא יכולתי לזוז, הוא התרחק ממני כבר עשרות מטרים, ועדיין
יכולתי לראות את דמותו הולכת וקטנה, ואני, כמו אידיוט, עומד
שם, וסופר את השניות, הייתי קפוא שזה קרה, זה בא משום מקום,
בהתחלה כמו נקודה בהירה בשמיים, ואז היא התחזקה, הנמיכה גובה,
וירתה - ושיחררה צרורות צרורות של כדורים - הוא מת במקום.
ואני, פציפיסט ארור, אם לא הייתי מבזבז את זממנו, הוא היה
עדיין חי,
באותו רגע גיליתי את זה - אין עוד מקום לאבירות מזויינת במלחמה
הזאת.
איבדנו את הרגש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוף אין לי כוח
לקום מהמחשב. מי
בא להרים אותי?



איזבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/99 15:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה