עיניך הריקות מסמנות עבורי את תחילת המבוך. כמו אומרות- התחילי
כאן, נראה היכן תסיימי.ריסיך הכבדים סוגרים עליהן כאות אזהרה.
כך, בין מיצמוץ למיצמוץ, אזרתי אומץ. טבלתי את כף רגלי
באישוניך, רק כדי לבדוק כמה קר שם. להפתעתי, לא היה קר כלל. לא
היה כלום. סתם חלל נוסף.
לפני המיצמוץ הבא החלטתי לשלוח יד לתוך עיניך. הספקתי להוציא
אותה ברגע האחרון. הייתה לי תחושה שנגעתי במשהו, שהרגשתי שם
משהו, אבל כשפתחתי את ידי הקמוצה, כל שגיליתי בה הוא חופן של
כלום. זוויות פיך הורמו, משועשע ממעשיי. הבטת בידי המאוכזבת,
תוך כדי שהיא נשמטת, מתרחקת ממך.
כבר פניתי ללכת, להותיר את הקליפה שאתה מאחוריי, כששמעתי את
נשימתך. כמו משב רוח קל, עם ריח של ים. קצת מלוח, קצת חול, קצת
יבש.
הסתובבתי לאחור והתחלתי לרוץ. רצתי אל עיניך הפעורות מתדהמה,
וקפצתי לתוכן. בלי רשות, נכנסתי כולי אל נבכי הפנימיות שלך.
היה שם ריח וטעם של הנשימה ההיא. אבל לא מצאתי ים. בהתחלה לא
מצאתי כלום. אבל המשכתי לחפש. בסוף ראיתי משהו. היה זה גוש לא
ברור, באופק. כשהתקרבתי בשקט, הגוש החל לקבל צורה של בן אדם.
הוא ישב מכורבל, מכונס בעצמו. כשהרגיש את המבטים שלי, רעד עבר
בגופו, אך הוא לא זז. שאלתי אותו אם הוא כבר מצא משהו בתוכך.
כשהסתובבת, לא מפסיק לרעוד, ענית שאתה עדיין מחפש.